סיכום מאמר: הקדושה \ רודולף אוטו

סיכום מאמר: הקדושה \ רודולף אוטו

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

סיכומי מאמרים באנתרופולוגיה

ראה גם: פנומנולוגיה של הדת – אוטו ואליאדה

"הקדושה"/ רודולף אוטו

הקדמה:  מושג "הקדושה" מציין את עולם הערכים הדתיים. במושג הקדושה אנו מתכוונים לחוויה נפשית ייחודית הנבדלת מיתר החוויות הנפשיות שחווה האדם.  לפי רודולף אוטו הקדושה הינה מושג אלוהי שמצוי מעל התפיסה החושית, רגש אותו הוא מכנה "נומינוזי" ואותו הוא חווה בעת קריאת ברכת "כל נדרי" בבית הכנסת יהודי הקדוש הוא המובדל והמפורש, הוא אותו דבר שלא ניתן לגעת בו, שכן הוא מצוי מעל ומעבר לעולם הגשמי. האדם הקדוש, שנתון מעל האנשים הרגילים, הוא בעל יכולות סגוליות, בעל נפש הקרובה לאלוהות.

**במאמר אוטו משתמש במושג "נומינוזי": השייך לרוח קודש; דמוי אלוהות, דמוי רוח שמיימית.

 

סיכום המאמר:

הנומינוזי

על פי אוטו לקדוש ערך יחיד במינו, סגולי. בקטגוריה של הקדושה טמון מומנט סגולי בתכלית, החורג מעבר לרציונאליות . אולם הטענה הנ"ל תהיה שקרית אם הקדושה איננה הערך אליו הורגלנו.  בעצם הורגלנו להשתמש בתואר "קדוש" באופן מושאל ולא במובנו המקורי.

בתואר "קדוש" אנו רואים היום את המוסרי המוחלט, את הטוב המושלם.

בקדושת החובה או החוק: אנו מתכוונים בעצם להכרח המעשי, לתוקף שלהם המחייב את הכול.

הקדושה (ומקבילותיה בשפות השמיות, ביוונית וברומאית) ציינו רק את המומנט הסגולי, בעוד שהיום אנו מכלילים בקדושה גם את המומנט המוסרי.  אך כפי שנטען במאמר יש מומנט נוסף שהינו הקדושה מינוס המומנט המוסרי (או מינוס המומנט הרציונאלי) וזהו כפי שמציעים במאמר המומנט הנומינוזי. על פי אוטו המומנט הזה נמצא בכל הדתות ובלעדיו לא תיכון דת, אולם באופן מיוחד נמצא בדתות השמיות וביותר מכולן בדת המקראית.   המושג נומינוזי נגזר מהשורש הלטיני "נומן". הנומינוזי מתרחש כל עוד שמושא מסוים נתפס כמושא נומינוזי.

"רגש נבראות"- ההרגשה העצמית שמעורר בנו הנומינוזי (מומנט נומינוזי 1)

לפי אוטו, כדי לעסוק בחקר הדת יש לבחון ונתח מומנטים ומצבי נפש אחוזי התפעמות והתעלות חגיגית, שאינם משותפים עם שאר מצבי ההתפעמות, כגון התרגשות מוסרית הנפעמת ממעשה טוב.  בנצרות נתקלים ברגשות בעוצמה פחותה מתחומים אחרים (רגשי תודה, ענווה, מסירות ועוד) הם לא ממצים את

המומנט הרליגיוזי (= בעל רגש דתי) ואינם טבועים בחגיגיות.  שלאיירמאכר הצליח לחלץ מהחוויה את יסוד ייחודי רב חשיבות אותו הוא מכנה "רגש תלות" התגלית שלו לוקה בחסר משתי בחינות:

1) הרגש אינו רגש תלות במובן הטבעי של המילה משום שהוא לא מסוג רגשי התלות האחרים שעלולים לפקוד אדם בתחומי חיים אחרים, כגון: רגשי אוזלת יד, אין אונים וקוצר יכולת. אומנם הוא מבחין ומדגיש את ההבדל ביניהם, אך הוא מבדיל רק בין התלות הבלתי מותנית למותנית: כלומר הוא מבחין בין דרגות שונות, כמו בין תלות מוחלטת לתלות יחסית, אך לא מבחינת האיכות הייחודית של רגש התלות הרליגיוזית המבדילה בינו לבין כל השאר.

2) הטעות השנייה בגישתו היא שהוא מבקש לקבוע ע"פ רגש התלות- רגש הנבראות (=שזהו רגש החידלון של כל נברא, השוקע וכלה באפסותו העצמית אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה ) את התוכן הסגולי של הרגש הרליגיוזי(=רגש דתי). הוא טוען שרק במקום שהנומן (נומינוזי) נתפש כנוכח בעליל – עשוי להתעורר בנפש

כתגובה לכך רגש נבראות.

 ("המיסטריום טרנדום")= מסתורין נורא (מומנט נומינוזי 2)

הנומינוזי עצמו לא-רציונאלי, ניתן להצביע עליו באמצעות תגובה רגשית מיוחדת שהוא מעורר בנפש ולא ניתן לפענחו במושגים.  אוטו, להבדיל משלאיירמאכר, עוסק בהרגשת המושא הראשונית הגוררת בעקבותיה את רגש הנבראות בתורת צלה בהרגשת העצמיות.

היסוד הבסיסי בכל התפעמות דתית חזקה, שהיא יותר מאמונת ישועה, ביטחון ואהבה, מהותו היסודי הוא מתוך הזדהות רגשית או התבוננות והשתתפות ברגשות של אנשים אחרים סביבנו, בהתפרצויות עזות של התלהבות רליגיוזית (בעלת רגש דתי) באווירה הרוחנית החגיגית שיש בטקסים ובפולחן (בבתי כנסת ובכנסיות ואנדרטות לשם שמים). זו היא הרגשת המסתורין הנורא המלא פחד ואימה.

מומנט הוד-והדר המלך העליון ("הוד המלכות")

המומנט הקודם "טרנדום" המסמל את "הרחוק עד לבלי געת" אינו ממצה את העניין,

מומנט נוסף הינו מומנט רב עוצמה של "כוח עליון" נציין את המומנט הזה בכינוי הסמלי הוד מלכות משום שיש בצליל שריד של משמעות נומינוזית.  נצרף את שניהם לצירוף "מלכות נוראת הוד" . נזכיר את נקודת התורפה השלישית של שלאיירמאכר – שהוא מפרש את "רגש התלות" דבר ראשון בתחושה של "תולדה מותנית", בהתאם להיגיון במסגרת דיון בשאלות הבריאה ושמירת הקיום.  אולם, מומנט זה אינו הראשוני הבלתי אמצעי ואינו נומנוזי לכשעצמו, וגם אין הוא בלתי רציונאלי, אלא שייך לפן הרציונאלי של האלוהות. ההבדל בין רגש התלות של שלאיירמאכר לבין הרגש של אברהם (מהתנ"ך) בציטוטו "עפר-ואפר" הינו ההבדל בין ישות מוצר לישות יציר-נברא, אלו שני קטבים של מלכות ושל עפר –ואפר. מצד אחד מדגיש את הרעיונות המרכזיים בתורות מיסטיות בביטול העצמיות, ביטול ערך האני ושל הבריאה כולה (מזכיר את ביטול העצמית של אברהם). ומצד שני, הערך הנעלה, שלמולו בעצם מתחדדת תודעת האפסות והאינות העצמית.  ככל שהאדם אביון ושפל רוח כך האלוהים הכל מכל הוא ההוויה והישות בשיא השלמות. מן הרוממות הזו ושפלות הרוח צומח המושג "המיסטי" של אלוהים.  מיסטיקת הרוממות הנובעת מחוויות רוממות של כוח עליון צומחת מהגברה והחרפה עד לקיצוניות שלא אותו מומנט לא- רציונאלי של החוש הנומינוזי.

המומנט ה"אנרגטי" ("הנמרץ")

זהו מומנט נוסף על השניים הקודמים שציינו.

טיב מומנט זה מאופיין באמצעות: עוצמת חיים, להט תשוקות, ישות גדושת- יצרים, רצון תקיף, עוז, תנועה, התרגשות, פעלתנות ודחף לעולל.   האפיונים הללו מופיעים בכל אחד משלבי ההתפתחות החל מהשלב הדמוני ועד לדימוי של "אל חי".  הם מציינים את המומנט הלא-רציונאלי שבאידיאת- אלוהים.

מומנט המסתורין – "האחר לגמרי"

המסתורי והנורא מציינים שני מומנטים הנבדלים זה מזה.  אפשר שמומנט המסתורין הנומינוזי יגבר בחוויה הרגשית על המומנט הנורא ויכריע אותו בעוצמה כזו שהנורא יעלם.  לעיתים כל אחד מבין השניים עשוי לכבוש את הנפש לבדו לגמרי, בלי שמשנהו יופיע בצד.

אם נחסיר מהמסתורי את המומנט הנורא נוכל לאפיינו ביתר דיוק בתור המירום או המיראביל.

מירום- זה כשהוא לעצמו עדין אינו מעורר הערצה, אלא פליאה בלבד.  הפליאה במובנה הראשוני, מציינת מצב נפשי השרוי כולו ברגש הנומינוזי.

ייחודו הסגולי של השלב הזה אינו כפי שסובר האנימיזם, העיסוק ב"נשמות", במין מהויות מוזרות שבמקרה לא נראות לעין. יותר מכך, הדימויים של נשמות ושאר מושגים ממין זה הם פרי "רציונליזציה"  באמצעותם מנסים לפרש את חידת המירום ולמצוא את פשר הסוד.

ייחודו הסגולי באמת של השלב הזה הינו מומנט רגשי מיוחד במינו, הינו התדהמה מוכת- הקיפאון בפני "האחר לגמרי": אפשר לכנות את "האחר" בשם רוח/דמון/דיווה/ או לא לכנותו כלל. הרגש הזה שמעורר ה"אחר לגמרי" נוטה להיצמד למושאים מוזרים מטבעם שיש בהם משהו מפתיע ,מדהים או להתעורר באמצעותם. אלו הם אותם אירועים, תופעות ותהליכים מפתיעים ויוצאי דופן הנקרים בטבע ובניסיון האנושי. אולם, בכל המקרים הנ"ל מדובר בהתחברות של מומנט רגשי מיוחד, נומינוזי אל המומנט הטבעי ולא התגברות של המומנט הטבעי.

הגירוי האמיתי של השד או רוח הרפאים, עיקרו בכך שזהו מירום , ובתורת המירום מפעיל השד את הדמיון ומעורר בכוח בלתי רגיל עניין וסקרנות עזה.

בהמשך דרך השלב הדמוני, מתגבר ומתבהר מומנט של רגש נומינוזי, שהוא הרגש שמעורר "האחר לגמרי" ומתגבש בעיצובי דמות נעלים ומעודנים. אלה מעמידים את המושא הנומינוזי לא רק בניגוד למוכר ולרגיל  ובניגוד לטבע בכלל ומעלים אותו למעמד על-טבעי, אלא מציבים אותו בניגוד לעולם ומרוממים אותו למרום "העל עולמי".

אנו מוצאים במיסטיקה רק החרפה קיצונית של אותו מומנט לא-רציונאלי המושקע בכל דת בגופה. המיסטיקה ממשיכה למתוח את הניגוד הקוטבי של המושא הנומינוזי, בתור "האחר לגמרי", עד לשיא הקיצוניות בניגוד שלו לטבע והעולם. הוא מכנה אותו ה"אין"- המבטא את האחר מהכל. "האין" המוזר של המיסטיקנים במערב נכון באותה מידה לגבי הריק במיסטיקה הבודהיסטית.

הריק מסמל מירום מוחלט. המומנט הנומינוזי שקראנו לו המסתורי, עובר כמעט בכל שלב משלבי ההתפתחות של הדת תהליך התפתחותי נוסף בתוך עצמו, המתבטא בהגברה והחרה מתמדת של המתח ושל כוח המירום הגלום בו.   לתהליך הנ"ל 3 שלבים:

השלב ה1- שלב זרות מדהימה-המירום מבחינת "האחר לגמרי" מופיע תחילה כדבר מה בלתי מובן ובלתי נתפש, זה הנשמט מהבנתנו בהיותו חורג מהקטגוריות שבהכרתנו ושם עצמו בניגוד להן.

השלב ה2- פרדוקסלי– בשלב הזה הוא לא רק בלתי נתפש, אלא מתעצם לפרדוקס.

שלב ה3 – שלב אנטינומי הוא מתייצב בניגוד לתבונה ולגילוי הזה בצורה החריפה ביותר קוראים אנטינומיה.

המומנטים הללו אמורים להתבלט לפי התיאוריה בעיקר בתיאולוגיה המיסטית משום ההגדרה של המיסטיקה כ"הטעמה המופלגת של היסוד הלא-רציונאלי שבאידיאת אלוהים" . המומנטים שמנינו מאפיינים בעיקר את המיסטיקה כי היא מעצם מהותה נדרשת בראש ובראשונה לתיאולוגיה של המירום, לתיאולוגיה של "האחר לגמרי".

המיסטיקה אינה עומדת בניגוד מוחלט לדת. הקשרים האמיתיים בין הדת למיסטיקה יתבהרו כשנמצא שהמומנטים ותביעתם מהמומנט הנומינוזי- רליגיוזי בולטים דווקא אצל שני אישים הנחשבים ברגיל להיפך הגמור ממיסטיקנים- איוב ולותר.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות