אומנויות הלחימה נובעות מאינסטינקט האנושי הבסיסי של שימור-עצמי. אינסטינקט זה גרם לאדם הפרימיטיבי, שחי בעצים ומערות ללא כלי נשק אפקטיביים, להגן על עצמו ממתקפה תוך שימוש בידיו, רגליו או חלקים אחרים של גופו. האופן בו אומנות זו של הגנה עצמית התפתחה התבטא בצורות רבות.
אגרוף והאבקות נוצרו במערב. קמפו (Kempo) הגיע מן המזרח, בעוד שג'ודו, יאווארה (Yawarw), קנדו (Kendo) ואייקידו (Aikido) מקורם באי הראשי של יפן. אנשי אוקינאווה פיתחו אומנות הגנה עצמית ייחודית משל עצמם; משמעותו המילולית של "טה" היא "ידיים".
מרבית המאפיינים של הקראטה-דו האוקינאווי מופיעים בשימוש באגרופים, בהונות, מרפקים ו"ידי-סכין". בשימוש מעשי, אולם, כל חלק בגוף יכול להיעשות לנשק חיוני. השימוש באגרופים, או סייקן (Seiken) כפי שהוא מיושם בקראטה-דו אוקינאווי, יכול להיחשב כייחודי לו.
קמפו, יאווארה וצורות עתיקות אחרות של הגנה עצמית ללא כלי נשק הסתמכו רבות על שימוש בטכניקות "יד-פתוחה", אך ספר סיני היסטורי, בובישי (Bubishi) (רוח אומנות הלחימה), שנכתב אודות השימוש בידיים בקמפו, כן מתייחס לערכם של אגרופים. קנריו היגאונה (Kanryo Higaonna) (נולד 1853) טו-טה (To-Te –ראה בהמשך) במשך למעלה מעשר שנים ולימד צורות טו-טה באוקינאווה, אך הוא שינה את טכניקות היד הפתוחה כך שיתאימו לשיטה האוקינאווית של שימוש באגרופים.
אומנות הטה הקדימה את זו של הקראטה. הספרות של ריוקיוס (Ryukyus) התייחסה לקיומו של הטה לפני ההופעה המתועדת של אנשים שעסקו בקראטה בסגנון סיני, או טו-טה, שהשפיע על ההתפתחות של הקראטה האוקינאווי במאה ה-18. הטה שגשג במהלך תור הזהב של תרבות ריוקיואנית תחת שלטונו של המלך שוהשי (Shohashi) במאה ה-15. במהלך תקופה זו, הריוקיואנים נהנו מסחר תרבות עשיר עם ארצות אסיה, וטה התפתח כשהוא סופג היבטים של אומנויות לחימה ממדינות אחרות, במיוחד סין. הן דרך ההיסטוריה והן דרך השירה ניתן להראות כי היה הבדל בין הטה והגנה עצמית בסגנון סיני.
שיר מאת המלומד האוקינאווי הבולט טיג'ונסוקו (Teijunsoku) (נקרא גם נאגו אויאקטה – Nago Oyakata) שלידתו ב1663 הקדימה בשמונים ותשע שנים את ההופעה המתועדת הראשונה של הגנה עצמית בסגנון סיני באוקינאווה, מזכיר את הטה בהקשר משמעותי ביותר. השיר קורא בחלקו:
לא משנה כמה תצטיין באומנות הטה
ובמאמצייך הלימודיים
אין דבר החשוב יותר מהתנהגותך
והאנושיות בך כפי שהיא ספוגה בחייך היום-יומיים.
ההיסטוריה גם מתעדת כי איש קראטה אוקינאווי ידוע בשם סקוגאווה (Sakugawa), שחי בשורי (Shuri) לפני יותר ממאתיים שנה, למד את אומנות הלחימה של טו-טה בסין.
הוא היה ידוע על פי רוב כטו-טה סקוגאווה, מה שמעיד על כך כי הוא היה מאסטר בהגנה-עצמית בסגנון סיני. הוספת קידומת ייחודית זו של הכינוי "טו-טה" מוכיחה כי בין הריוקיואנים התקיימה אומנות לחימה ייחודית שנבדלה מטו-טה, או הגנה-עצמית בסגנון סיני. אחרת, סקוגאווה היה נקרא טה סקוגאווה במקום טו-טה סקוגאווה.
התפתחות אומנות הטה הואצה עם כיבושה של ריוקיוס ב1609 בידי שבט הסטסומה (Satsuma) מיפן. שבט הסטסומה אסר את השימוש בכל כלי הנשק ואת העיסוק באומנויות לחימה בידי הריוקיואנים. למרות אכיפתו של איסור זה במשך למעלה משלוש מאות שנים, אומנות הטה לא אבדה. האומנות האסורה הועברה מאב לבנו בתוך מעמד הסמוראים באוקינאווה. האימונים נערכו בסוד; המסורים לאומנות התאמנו במקומות חבויים ומרוחקים כאשר הם נפגשים בין חצות לעלות השחר בשל פחד ממלשנים. העובדה כי נאלצו ללמוד בסודיות ותחת סיכון רב לא הרפתה את ידיהם של אלו בעלי הרוח הלוחמת והיוזמת; להפך, היא דרבנה אותם למאמצים גדולים יותר.
רק בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 קיבלה אומנות הקראטה צורה כאשר טה התמזג עם הסגנון הסיני של הגנה עצמית בכדי ליצור את הקטה הנוכחית של הקראטה. דרך מסורת בעל-פה ואימונים מיד ליד, הביצועים של מאסטרים סיניים באומנות ההגנה-עצמית נעשו ידועים והקטה שלהם השתלבה בטה. אחת ההדגמות המפורסמות לכך ניתנה בידי קוסנקו (Kusanku), ממוחה סיני בהגנה-עצמית, ב1761. קונסקו הופיע תוך שימוש מיומן ברגליו וידיו, מתוך ביצוע זה נולדה קטת קוסנקו הנמצאת בשימוש במאטסוביה-שי-ריו (Matsubaya- shi- ryu) סגנון של שיטת השורי-טה (Shuri-te) בקראטה.
