מבוא לאסלאם: אל-ג'אהליה

מבוא לאסלאם: אל-ג'אהליה

מתוך: מבוא לאסלאם

450-610. ערב בואו של האסלאם, מכונה  בספרים תקופת הבורות, תקופת הבערות. אם נבין את המרכיבים ואת האופי של הג'אהליה נבין את מאפייניו הראשוניים של האסלאם, ואולי אף נוכל לענות על השאלה: האם מוחמד כנביא יצר מהפכה או שאפשר גם לראות בו מתקן חברתי, אדם שהתבסס על העבר ולקח מן העבר ורק התאים אותו להווה?

הג'אהליה היא התקופה שנחשבת על ידי המסורת האסלאמית כתקופה שקדמה לאסאלם ועל כן היא מוצגת במסורת האסלאמית כשלילית.

האסלאם מתחיל באופן רשמי ב-622 כלומר 12 שנים לאחר תום הג'אהליה. השורש הוא ג'.ה.ל – בספרות ובשירה הקלאסית משמעותו היא ניגודם של שני מושגים. האחד הוא חלם מתינות, שכן הג'אהליה הייתה תקופה של הכנעות ליצר ולדחפים. המשמעות השנייה היא עילם ופירושו ידע, כלומר תקופת הבערות. נציין, כי למרות תפיסת הג'אהליה כתקופת הבערות, העושר הלשוני של השפה הערבים שבה מעולם לא חזר על עצמו. מכאן שהבערות היא אחרת, לא במובנה הפשוט, אלא במובנה המופשט – אי ידיעת האל. בערות של כוחות העולם האמיתיים.

 

מאילו מקורות אנו למדים על הג'אהליה?

שירה-מרבית הידע המצוי. מעטות הן הדוגמאות ההיסטוריות שעדות לתקופה היא מתוך שירה. השירה הג'הלית לא נכתבה, אלא הייתה בעל פה. השירה הועלתה על הכתב רק כמאה שנה אחרי תחילת האסלאם (אמצע המאה ה-8), 300 שנה עברו מאז חוברה.

טאר חוסיין פירסם בדוקטורט שלו כי השירה הג'אהלית היא לא ג'אהלית אלא איסלאמית (האסלאם כותב על הג'אהליה כפי שהוא תופס אותה). מסקנה זו עוררה שערורייה כזו שאילצו אותו לחזור בו מדעתו והמסקנות החדשות טענו כי השירה היא אותנטית. סיפור זה מצביע על העובדה עד כמה חשובה השירה הג'אהלית לאסלאם. כיום, המחקר, שנשען בעיקר על מטבעות לשון המופיעות בשירה טוען שמרביתה של שהשירה היא אותנטית, ג'אהלית. האיסלם מראשיתו מתייחס לשירה זו כמשקפת את התקופה הג'אהלית. בבואנו ללמוד על התקופה אנו יכולים להישען על השירה.

משורר יכול לספר תפארת ושבח לעצמו, לשבטו, למשפחתו הוא גם יכול למסור דברי לעג וגנאי לאחר. המשורר הג'אהלי ניתן להשוואה לעיתונאי של ימינו. הוא הציג את הדברים מנקודת הראות של עצמו. עצם התחרות בין המשוררים והשבטים מעלה את מה שהיה חשוב (על מה הלעג והתפארת?). בשירה עולה מושג אחד מרכזי שנקרא מורואה (גבריות, מכלול התכונות המאפיינות את הגבר תושב המדבר).

השירה בנויה מכמה תכונות מרכזיות: נדיבות והכנסת אורחים, נאמנות לשבט/משפחה, אמירת אמת, הבלגה-עמידה בתנאי המדבר, אומץ לב, שמירה על כבוד השבט (נקמת דם). באם אנו יוצאים לתאר את האסלאם כיוצא נגד המורואה, נאמר כי הנדיבות באסלאם, מקורה המפורש הוא המורואה. אומץ הלב תועל לכיוון הג'יהאד. משני מושגים אלה ברור כי האסלאם נישען על המורואה בהבדל אחד שניתן לראותו באופן מאוד ברור, הנדיבות'זכאת' תתקיים ללא ג'הל. היא לא תהיה משולחת רסן (אדם נותן את כל רכושו ונשאר דלפון). הקוראן מטיף למתינות בצדקה, אל תביא עצמך לידי אבדון.  עם יצירת אומת המאמינים, אומץ הלב'ג'יהאד' במקום להיות מופנה לשבט אחר, יופנה למי שמאיים על האסלאם-למען האל. גם כאן מסייג האסלאם: אל תפריז, אל תצא למלחמה בה אתה תכשל (מכאן המושג הודנה – לחכות עד שאהיה חזק מספיק ובטוח בניצחוני).

מאפייני הג'אהליה

חסב – מעשים: חישוב של פרטים-מעשים טובים שנעשו על ידי דורות אחורה.

נסב – מוצא: ככל שהנסב עשיר יותר כך הנסב יציב יותר. האדם הפרטי אינו חשוב, ישנו חתך רוחב ואורך: כל האנשים הם בעלי מורואה וגם לאורך דורות. גם ההפך עובד-חסב לא מספיק בלי נסב. לא מספיק שאתה משתנה, גם ההיסטוריה שלך צריכה להיות ראויה.

ע'זוה-מע'אזי – פשיטות: העיסוק המרכזי של בני השבט על שבט אחר או שיירות שעוברות (מפורסם בספר כתאב אל  מע'אזי-אל-ואקדי). הפשיטות היו מקור לגאווה בשבט. אף שיירה לא יכולה לעבור בשבט שלנו! (היו גם מקרים של "פרוטקשין").

דת המדבר: האדם איננו יכול לצפות את המוות ואין לו שליטה על המוות. דוגמאות לאי שליטה זו מוצאים בגמל (נאקה עיוורת). אנו מופקרים לידיו של הגורל. יש הטוענים כי דת המדבר היא האמונה בגורל ובזמן.

פרוזה: השאם בן מוחמד אבן אל כלבי-כתאב אל אצנאם מת ב-819. בסיפוריו, הוא מדבר על מקומם של האלילים בחייו של האדם (אלילים משפחתיים, אזוריים).

אל ללאת, אל עוזא, אלמנאת: אלה הן שלושת האלילות שהיו מוכרות בחברה הג'הלית כולה.

סיפורו של אמרו אלקיס: הסיפור מדבר על נקמת דם של איש בשם אמרו אלקייס. המסורת מספרת כי אביו של אמרו אלקייס נרצח (אמרו, שהיה נהנתן). אמרו אלקייס נודר לאחר הרצח להרוג 100 איש מהשבט ממנו יצאו הרוצחים). אנשיו עוזבים אותו במסעו והוא נותר לבד. הוא פונה בשאלה לאחד הפסלים שהוא רואה בדרך ושואל אותו האם לצאת לנקום את דם אביו (היה לכל פסל כלי כיבול עם חצים עליהם היה כתוב כן/לא/המתן תור) הפסל אומר לו לא לצאת לנקום והוא מתחיל את הטקס מחדש וגם החץ השני אומר לו לא. הוא מנסה בפעם השלישית-גם אז הוא מקבל את התשובה השלישית. הוא משליך את החצים על הפסל ואומר לו: לו אביך היה נרצח לא היית מונע ממני לצאת ולנקום את מות אבי.

זוהי דת המדבר. אתה לוקח חלק פעיל בעניין. האליל הוא חסר חשיבות. די בסיפור זה כדי לשפוך אור על מה שחשוב לג'הלי ומה שבוער בעצמותיו: כבוד השבט, דם שפוך – לעד יגאל, סולידריות שבטית-"עצבייה".

כשאנו באים ללמוד מול איזו דת / תרבות היה האסלאם צריך לצאת, אנו מדברים על אבות השבט, אשר היוו את מקור המוסר לאדם הפרטי ולשבט כולו. כנגד מעמד מקודש זה של האבות יוצא הקוראן ואומר כך: "וכאשר אומרים להם לכו בעקבות מה שהוריד האל יאמרו לא. נלך בעקבת מנהגי אבותינו. אבל, אבותיכם אינם מבינים דבר ואינם הולכים בדרך הישר", "אתם ואבותיכם מצויים בטעות גמורה", "אתם המאמינים, אל תראו באבותיכם ובאחיכם בני ברית".

הקוראן פונה למאמינים הראשונים ואומר להם כי אחיהם ואבותהם שלא קיבלו את האסלאם, הם לא בעלי בריתכם.

האסלאם מצהיר על אומת המאמינים שדורשת כבוד, עזרה, נאמנות ומסירות (עקרונות הג'אהליה) אך כעת במסגרת מסגרת דתית ולא שבטית.

לסיכום, ביסוד האסלאם ופעילותו של מוחמד יש מהלך מאוד נבון של מנהיג שלא הופך את כל הסדר הקיים, אלא לוקח את הדברים איתו ומשנה את הבסיס.

ראה גם: ויקיפידה: קדם אסלאם

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות