המלחמה הקרה – סיכום מורחב

45 השנים בין מלחמת העולם השנייה והטלת פצצת האטום לנפילת בריה"מ התעצבו תחת עננתה של המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב. ניתן לחלק את התקופה הזו לשני חצאים – עד ואחרי ראשית שנות ה-70. אמנם לחימה של ממש לא הייתה שם, אבל לאורך כל הזמן היה העולם תחת הידיעה שמלחמה שכזאת עלולה לפרוץ בכל רגע.

ייחודה של המלחמה הקרה היה שמבחינה אובייקטיבית לא הייתה סכנה מיידית למלחמת עולם מאחר ושתי המעצמות הסכימו עם חלוקת הכח העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה. רק מדינות הפוסט-קולוניאליות נותרו מדינות חיכוך, אך גם שם בסופו של דבר נשמרה יציבות. שתי המעצמות לא נקטו שום פעולה כדי להרחיב את שליטתן ונשמר מאזן של יציבות.

מתום מלחמת העולם השנייה עד אמצע שנות ה-70 בהן נכנסה המערכת הבינלאומית לתקופה נוספת של משבר כלכלי ופוליטי מתמשך, החזיק מעמד הסכם שבשתיקה זה: כל צד סמך על  מתינותו של הצד האחר ועל אי רצונו להכנס למערכה שכזאת. יתרה מכך, אף צד לא התכוון להפעיל נשק גרעיני, אך שניהם השתמשו בו לצרכי פוליטיקה פנימית מתוך ביטחון שגם הצד השני לא רצה בכך.

המלחמה הקרה והיציבה

איך ניתן להסביר 40 שנה של עימות מזויין ונפיץ שעלול היה לגרום למלחמת עולם ושנמנע אך ורק בזכות כח ההרתעה ההדדי? במקרה הראשון, הושתתה המלחמה הקרה על ההנחה המערבית כי עתיד הקפיטליזם והעולם המערבי אינו מובטח ואכן התמקדו תכניות הממשל האמרקאי לאחר המלחמה הרבה יותר במניעת משבר כלכלי נוסף מאשר במניעת מלחמה נוספת. בנוסף, לאחר המלחמה השיטה הכלכלית של השוק החפשי שקדמה למלחמה קרסה, וארה"ב הייתה צריכה להתמודד עם בריה"מ קומוניסטית מחוזקת ואוחזת בשטחים נרחבים באירופה ובמקומות נוספים. ברבים מהשטחים הכבושים באירופה שלאחר המלחמה, הדבר היחיד שמנע שלטון קומוניסטי הייתה התמיכה הכספית של ארה"ב.

מדוע ניתן לתאר את גישתם של "מקצועני מחלקת המדינה" האמריקאית כלפי בריה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה כאפוקליפטית? זאת למרות שבריה"מ לא רצתה לכבוש שטחים נוספים, הייתה תוקפנית פחות וגם המדינות שהיו בחזקתה היו מחוייבות שלא לכונן מדיניות כמו של בריה"מ. מכל סיבה בריה"מ לא הייתה סכנה לאיש מלבד לאלה שהיו תחת שליטת הצבא האדום. היא יצאה חבולה והרוסה מהמלחמה, עמדה מול איומי ארגוני גרילה. המשבר הכלכלי בו הייתה שרויה העיד כי היה זה בניגוד לאינטרסים שלה לקומם עליה את המעצמה היחידה שיכולה לסייע לה – ארה"ב. ההבנה כי הקפיטליזם הולך להשאר וכי הקומוניזם לא יחליפו בקרוב הגבירו את חששותיה של בריה"מ והפכו אותה להגנתית ולא לתוקפנית.

מצב זה הוליד בשני הצדדים מדיניות של עימות. בריה"מ המודעת למצבה המעורער וארה"ב המודעת למצבה המעורער באירופה ובאסיה. מאחר והאמריקנים ראו ברוסים דיקטטורה אמוציונלית וברברית שמגיבים רק לעיקרון הכח עליהם היה לבלום את לחצי הרוסים על ידי התנגדות בלא פשרות, גם אם לא היה מדובר בקומוניסטים. לעומת זאת מבחינת הרוסים, האסטרטגיה היתה להגן על מעמדה האדיר אך השברירי כמעצמה בינ"ל ללא פשרות.

בקיצור, בעוד ארה"ב מודאגת מסכנת עליונות סובייטית בעולם בשלב כלשהו, בריה"מ חששה מההגמוניה המוחשית של ארה"ב בכל השטחים שלא הצליחה לכבוש. לפיכך נוקשות הייתה הטקטיקה היחידה של מוסקבה. אך פוליטיקה של קשיחות הדדית או יריבות מתמשכת אין פירושה סכנת מלחמה מיידית, אך שני גורמים תרמו להעברת העימות מההיגיון לרגש: 1. האידאולוגיה השונה של שתי המעצמות; 2. הדמוקרטיה האמריקאית שנדרשה לקולות הבוחרים והדגישה את האנטי-קומוניזם בשל כך. גורם חיצוני היה נח לממשלות האמריקאיות (כך, היסטריה ציבורית עזרה ללגיטימציה השלטונית להעלאת מיסים) ושירת מדיניות תוקפנית עם גמישות טקטית מזערית.

כך מצאו עצמם שני הצדדים מחוייבים למירוץ חימוש מטורף ולהשמדה הדדית. הם היו מחוייבים ל"קומפלקס הצבאי תעשייתי" (כפי שתבע איזנהאואר) –גידול מהיר בכח אדם ומשאבים שניזונו מההכנות למלחמה. שתי המעצמות שמרו על המונופול הגרעיני שלהן ולמרות שמדינות נוספות התחמשו בנשק גרעיני היה הדבר זניח כל עוד נמשכה המלחמה הקרה.

מי היה אחראי על המלחמה הקרה? היו קולות לכאן ולכאן. אך קולות אלה לא הצליחו להסביר את הנימה האפוקליפטית של המלחמה הקרה. זו באה מאמריקה. למרות שכל ממשלות אירופה, גם אלו הנייטרליות, אם היו נדרשות לכך היו מצדדות בארה"ב ועדיין, בארה"ב הדגישו את העניין האנטי קומוניסטי ואפילו בחרו נשיאים על מצע זה (קנדי למשל). הבעיה  לא הייתה האיום האקדמי של השתלטות הקומוניסטים על העולם, אלא שמירת העליונות האמריקאית. גם מדינות ברית נאט"ו, אף שלא היו מרוצות מכל המדיניות האמריקאית היו מוכנות להסכים עם עליונותה כתמורה לגנה צבאית מפני האיום הקומוניסטי בקיצור, מדיניות הבלימה הייתה מוסכמת על הכל, חיסול הקומוניזם לא.

מירוץ החימוש והנשק הגרעיני

למרות שהעימות הצבאי ומירוץ החימוש הגרעיני היה ההיבט הבולט של המלחמה הקרה, הוא לא היווה את ההשפעה העיקרית שלה. בנשק גרעיני לא נעשה שימוש וגם התנועות להתפרקות מנשק גרעיני לא ההכריעו את הכף. התוצאות הפוליטיות של המלחמה הקרה היו גלויות הרבה יותר לעין. היא קיטבה את העולם לשני מחנות מנוגדים: ממשלות האחדות הלאומית האנטי-פשיסטית התפלגו למשטרים הומוגניים פרו-קומוניסטים או אנטי-קומוניסטים. במערב נעלמו הקומוניסטים מהמפלגות, באיטליה הייתה כוונה לפלישה צבאית אמריקאית אם הקומוניסטים ינצחו בבחירות, בריה"מ סילקה את הלא קומוניסטים, הוקם אינטרנציונל קומוניסטי כנגד ארה"ב ועוד. הפוליטיקה של הסובייטים הייתה חדגונית בניגוד לשל האירופאים בעלות בריתה של ארה"ב שכן המפלגות ששלטו שם, פרט לקומוניסטים, סלדו מהסובייטים. ביפן ובאיטליה, מדינות האוייב לשעבר, יצרו האמריקאים שלטון חד-מפלגתי אנטי-קומוניסטי כשהקומוניסטים מוקמו כאופוזיציה הראשית. המושלים אופיינו בשחיתות חוקתית גדולה שזיעזעה אפילו את היפנים והאיטלקים. כך נקלעו הממשלה והאופוזיציה לקיפאון שלימים קרס יחד עם המאזן הבין מעצמתי שקיים אותו. הבסיס הפוליטי של ממשלות המלחמה הקרה במערב נע בין השמאל הסוציאל-דמוקרטי לימין המתון הלא-לאומני.

ההשפעות הבינ"ל של אירופה היו בולטות יותר מאשר בזירה הפנימית של היבשת – נוצרה הקהילה האירופית. זהו הסכם קבע שמטרתו לשלב את הכלכלות ומערכות המשפט של מס' מדינות לאום. תחילה היו בה 6 מדינות (צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג) ומאוחר יותר עוד 6 (בריטניה, ספרד, אירלנד, פורטוגל, דנמרק ויוון) דבר שסלל את הדרך לאיחודה הפוליטי הפדרלי של אירופה. כמו דברים אחרים אחרי 45', גם הקהילה האירופית קמה ע"י ארה"ב, התנהלות המדגישה את הפחד שקיים את הברית האנטי-סובייטית לא רק מפני בריה"מ, אלא גם מגרמניה. היו גם פחדים מארה"ב שלמרות שאירופה הייתה בעלת בריתה מול הסובייטים, היא נחשבה כלא אמינה וכזו המציבה את האינטרסים של עצמה מעל לכל. אבל המצב באירופה היה כ"כ גרוע שוושינגטון העמידה את את פיתוח הכלכלה האירופית ואח"כ גם היפנית בראש סדר העדיפויות בכל זאת. "תכנית מרשל" נוסדה למטרה זו. למרות התלות הכלכלית, הבינה ארה"ב שלא תוכל לכפות על אירופה את תכניותיה הפוליטיות והכלכליות לפרטיהן. אך עדיין היא הייתה חזקה מספיק כדי להשתלט על התנהגותן בזירה הבינ"ל. מדיניות הברית נגד בריה"מ – הייתה המדיניות של ארה"ב. גם הניסיון היחיד של מעצמות אירופאיות לנקוט מדיניות עולמית עצמאית במלחמת סואץ 56' נגד מצריים – סוכלו ע"י ארה"ב.

ואולם ככל שהמשיכה המלחמה הקרה, העמיק הפער בין השליטה הצבאית (והפוליטית) של ארה"ב על הברית לבין ירידה בעליונותה הכלכלית שעברה ליפן ולאירופה אותן (שיקמה ארה"ב). הדולר אותו פיזרה ארה"ב כדי לכסות את הגירעון שנוצר עקב הפעולות הצבאיות שלהם בעולם הלך ונשחק. הכלכלות האירופאיות שצפו את שחיקת הדולר המירו אותו בזהב וחוסל "מאגר הזהב" האמריקאי הגדול אליו הוצמד הדולר.  בתום המלחמה הקרה לא נותר כמעט זכר להגמוניה הכלכלית האמריקנית.

הרפיית המתח במלחמה הקרה בשנות השישים

בראשית שנות ה-60 נדמה היה שהמלחמה הקרה עשתה כמה צעדים לכיוון של שפיות. השנים המסוכנות מ-47' עד למלחמת קוריאה (50'-53') חלפו ללא פיצוץ, כך גם מותו של סטאלין, ובאירופה אף חל שיפור כלכלי. הרפיית המתח הייתה "דטאנט" (=תהליך של הפסקת מתיחות בין מדינות שהושאל לתיאור ההפשרה ביחסים במלחמה הקרה). המושג הופיע לראשונה בסוף שנות ה-50 כשחרושצ'וב עלה לשלטון לאחר סטאלין ששחרר את מחנות הריכוז שזה יצר ודיבר על דו-קיום ושלום, בו בזמן שקנדי ביצע את "מדיניות המחוות". שתי המעצמות היו נתונות בידי נוטלי סיכונים מובהקים. באותם ימים בריה"מ ניצחה במערכות כלכליות את ארה"ב, הפגינה עליונות טכנולוגית (זמנית)  עם הלוויינים והקוסמונאוטים הסובייטים וניצחונם בקובה הקרובה מאוד לפלורידה שבארה"ב. לעומת זאת, חששה בריה"מ לא רק מארה"ב אלא גם מהקרע העמוק עם סין, שטענה שמוסקבה מרככת את התנגדותה לקפיטליזם. בו בזמן, תהליך הדה-קולוניזציה המואץ היטיב עם הסובייטים.

שלב זה של איומים הדדיים והליכה על הסף שימשה גורם מייצב במערכת הבינ"ל ונוצר הסכם שבשתיקה בין שתי המעצמות שבא לידי ביטוי סמלי ב"קו הטלפון החם" בין הבית הלבן לקרמלין. בשנות ה60 וראשית ה70 היו מס' צעדים לשליטת והגבלת החימוש הגרעיני: אמנות לאיסור ניסויים, עצירת הפצת הנשק הגרעיני ועוד. חשוב יותר, הסחר בין שתי המעצמות (ששותק שנים רבות) חודש, החל לפרוח ונראה מבטיח.

אך לא כך קרה. באמצע שנות ה-70 החלה "המלחמה הקרה השנייה" בעיצומן של תמורות מכריעות בכלכלת העולם. בתחילה לא יחסו המעצמות (שהיו בטוחות בכלכלתן) חשיבות למשבר הכלכלי. מחוץ לשיקולי הכלכלה, הסיטו שני אירועים השלובים זה בזה את המאזן בין המעצמות. ראשית, מלחמת וייטנאם בה הסתבכה ארה"ב, פגעה במורל האמריקני, פילגה אותה והעידה על עוצמת בידודה כשאף אחת מבעלות בריתה באירופה לא שלחה עזרה. שנית, מלחמת יום כיפור בין ישראל (בעלת בריתה הקרובה ביותר של ארה"ב במזה"ת) לבין מצריים וסוריה (שנתמכו ע"י הסובייטים) הדגישה את בידודה. בעלות הברית גם כאן לא סייעו ואפילו לא התירו להשתמש בבסיסים האמריקאים בשטחן בשביל המלחמה (חוץ מפורטוגל). במהלך המלחמה הייתה ארה"ב במצב מגננה ובידוד כה גדול עד שהכריזה על מצב "היכון" בטילים הגרעיניים שלה. ארצות ערב לעומת זאת, הצליחו למנוע תמיכה בישראל של בעלות הברית ע"י איום באמברגו נפט והפסקת האספקה. לארה"ב לא נותר דבר לעשות והדבר ניכר בידי בני בריתה.

אך דברים אלו לא היטו את הכף במאבקים בין המעצמות או את אופי העימות במלחמה הקרה. צירוף המקרים של גל שלישי של תהפוכות בעולם ותבוסה של חיי הציבור האמריקאיים הביא "למלחמה הקרה השניה" בשילוב עם אופטימיות ושביעות רצון בבריה"מ של ברי'נייב (מחליפו של חרושצ'וב). שלב זה של הסכסוך התנהל באמצעות צירוף של מלחמות בעולם השלישי והאצה חריגה של מירוץ החימוש הגרעיני. וושינגטון לא הסתמכה על נימוקים ריאליים: הרי מבחינה ממשית, כוחה של ארה"ב היה גדול מבריה"מ, בניגוד ליוקרתה. היה ברור לכל שבריה"מ שהייתה טובה בייצור תעשייתי אך פיגרה בכל הנוגע להייטק ותוכנה, ולא רצתה מלחמה. התרחישים ההיסטריים אודות מלחמה קרה, גם מצד המערב נותרו במוחות הוגיהם. היסטוריונים היום במרחק משנות ה-70 וה-80 יתהו על פשר הטירוף שבקדחת הצבאית וההתנהגות המוזרה של המעצמות, בעיקר האמריקאית, בזירה הבינ"ל. הדרך היחידה להסביר את מדיוניותו של רייגן (שנבחר לנשיאות ארה"ב ב1980) היא כנסיון למחות את ההשפלה ע"י הפגנת חסינות בלתי מעורערת של ארה"ב (כמו מלחמות נגד מטרות נייחות ואפילו במלחמת המפרץ ב91'). "מסע הצלב" של רייגן נועד לשמש מרפא לאמריקאים ולא ניסיון של ממש להחזיר את מאזן הכוחות לעולם.

התרומה של רייגן למלחמה לא הייתה מעשית, אלא אידיאלוגית – קיצן של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות במערב ועליית ממשלות ניאו-ליברליות בעלות אידאולוגיה של אנוכיות ויוזמה חפשית בעסקים (רייגן בארה"ב, ת'אצ'ר בבריטניה). הם הציגו את מדינות הרווחה כתת סגנון של סוציאליזם שהצורה הקיצונית ביותר שלו הייתה בבריה"מ. המלחמה הקרה של רייגן לא התבטאה רק כלפי חוץ, אלא גם כנגד מורשת מדינת הרווחה של רוזוולט מבית.

מאחר ובריה"מ נפלה זמן קצר לאחר עידן רייגן נטו לטעון כי היא הופלה בידי מערכת לוחמנית שכוונה לשבור אותה ושארה"ב ניצחה במלחמה. אך למעשה אין כל ראייה שארה"ב צפתה את מפלתה או הייתה מוכנה לכך. הנשיא רייגן עצמו שסבר בטעות שמצבה של בריה"מ בשנות ה-80, אף האמין בדו קיום נטול נשק בין שתי המעצמות. וכך גם גורבצ'וב, המנהיג הסובייטי באותם ימים.

המלחמה הקרה באה אל קיצה כשאחת מהמעצמות או שתיהן גילו את הגיחוך המפחיד שבמלחמה גרעינית.האם קץ המלחמה בישרה את קץ הגישה הסובייטית? שתי התופעות מנותקות זו מזו מבחינה היסטורית, אך כמובן שיש ביניהן קשר. מאחר ותחרות זו בין שתי המעצמות לבשה אופי פוליטי צבאי ואידאולוגי – נחיתותה של בריה"מ הפכה להרסנית. שתי המעצמות מתחו את גבול היכולת הכלכלית של עצמן בגלל מירוץ החימוש, אך רק השיטה הקפיטליסטית יכלה לספוג חוב כה גדול. הכלכלות של בעלות הברית המערבית היו חזקות ויציבות בעוד ששותפותיה של בריה"מ היו חלשות כלכלית ונשענו עליה. גם בתחום הטכנולוגיה כאמור פיגרה בריה"מ. בקיצור – המלחמה הקרה הייתה מתחילתה מלחמה בין גורמים לא שווים.

בסופו של דבר, לא העימות עם הקפיטליזם הוא שהוביל לקיץ הסוציאליזם אלא דווקא הצירוף של מגרעותיו הכלכליות והחדירה של הכלכלה הקפיטליסטית העולמית המתקדמת אל הסוציאליזם. אלמלא יחסי התלות ההדיים מאז שנות ה-60 בין כלכלת הקפיטליזם לכלכלה הסוציאליסטית שהפכו את הסוציאליזם לפגיע, היה מצליח דגם זה לשרוד מאוחרי מסך הברזל. כשהסוציאליסטים בחרו בשנות ה-70 לנצל את המשאבים החדשים של השוק העולמי (מחירי נפט ועוד) במקום ליצור רפורמות בשיטה שלהם הם הובילו לסופה. מה שהפיל את בריה"מ לא היה עימות אלא אותו "דטאנט".

השפעות המלחמה הקרה

מה השתנה לאחר המלחמה? המלחמה שינתה את הזירה הבינ"ל בשלוש בחינות: 1. חיסלה את כל הסכסוכים (חוץ מאחד) שעיצבו את הפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השניה. אך לאחר המלחמה עלו סכסוכים חדשים. 2. המלחמה הקרה הקפיאה את המצב הבינ"ל והבטיחה יציבות מצב עניינים ארעי ולא קבוע. למשל גרמניה שבמשך תקופה ארוכה נותרה מחולקת לשלוש: מערב שהפך למרכז ולמזרח. אך יציבות זו לא הפסיקה את הלחימה עצמה. בין 48' ל-89' לא הייתה שנה בה לא פרץ סכסוך מזויין איפהשהו בעולם, אך סכסוכים אלו היו תחת פיקוח או נבלמו מחשש למלחמה גרעינית בין המעצמות. 3. המלחמה הקרה מילאה את העולם בכמויות נשק אדירות כתוצאה טבעית של מלחמה שאיימה לפרוץ בכל רגע. דבר זה הזין את המלחמה.

סוף המלחמה הקרה חיסל לפתע את כל מה ששמר על קיומו של המבנה הבינ"ל לאורך זמן וככל הנראה גם את המבנים הפוליטיים הפנימיים בעולם. נותר עולם באנדרלמוסיה משום שלא היה מה שיתפוס את מקומם. לא היה סיכוי לשיבה לעולם שלפני המלחמה מאחר ויותר מדי השתנה. אחרי מלחמת העולם השניה ארה"ב תמכה כלכלית במערב אירופה כי הסכנה הברורה והמיידית לכלכלות אלו – בריה"מ וקומוניזם – הייתה קלה להגדרה. לאחר נפילת בריה"מ לא הייתה התייחסות אל משבר זה כאל משבר גלובלי, למרות שמשבר זה היה יותר דרמטי וברור מהצרות של מערב אירופה, מאחר ולא היו לו תוצאות פוליטיות קלות להגדרה.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: