סיכום: עיוורון מינים? – נשים בחברה ובעבודה / חנה הרצוג – חלק א

סיכום: עיוורון מינים? – נשים בחברה ובעבודה / חנה הרצוג – חלק א

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

ראה גם: חלק ב' של המאמר

סקירה תיאורטית

חנה הרצוג בוחנת את מיקומן של נשים בשוק העבודה כמדד לשוויון חברתי. היא בוחנת שתי מסורות בהגות הפמיניסטית כדי לראות מהן אומרות על נשים בשוק העבודה ואח"כ מבקרת אותן כמשעתקות את מיקומן השולי של הנשים בשוק העבודה בפרט ובחברה בכלל.

שתי המסורות:

  1. מסורת פמיניסטית ליברלית
  • על פי המסורת הליברלית, נשים הן כמו גברים – יצורים אוטונומיים, רציונאליים, בעלי זכויות שוות – אין הבדל מהותי בין גברים ונשים. לכן, חקיקה וחינוך מתאימים אמורים לפתוח בפני הנשים את שערי התחום הכלכלי והפוליטי.
  • המפתח לשוויון בין המינים טמון במבנה ההזדמנויות הכלכליות. חיזוק מעמדן של הנשים בתחום הציבורי (בעבודה) עשוי להקרין על מעמדן בתחום הפרטי (בבית) ואף להיפך. עפ"י גישה זו, אי השוויון הינו תוצר נלווה למציאות מסוימת, ולכן ניתן לשנותו.
  1. מסורת פמיניסטית מרקסיסטית – דיכוי האישה הוא תוצר של מבנים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, אשר קשורים ישירות בקפיטליזם. הפמיניזם המרקסיסטי מתמקד בניצול כוח העבודה הנשי, שבא לידי ביטוי בשני אופנים:

א.     הוצאת הייצור מהבית – כחלק ממעבר מעולם אגררי, חקלאי, לעולם תעשייתי מתפתח בוצע ניצול של הנשים מאופני הייצור. הנשים נותרו במשק עבודה, שאינו יצרני ואינו מתגמל. הן הודרו מאופני הייצור, וכתוצאה מכך הודרו מספירה, שמתגמלת בשכר. (עבודת הבית אינה מתגמלת).

ב.      נשים מנוצלות היות והינן מאיישות משרות מתוגמלות בשכר נמוך ועובדות בנוסף גם בבית.

לסיכום הגישה המרקסיסטית,

הנשים הן בגדר מעמד נשלט, אשר מודר מהשתתפות בעלת השפעה בספירה  הכלכלית. עפ"י הגישה המרקסיסטית, שחרור האישה יגיע עם השחרור המעמדי, כשייוצר קשר בין האישה לאופני הייצור.

נקודות דמיון בין התיאוריה הליברלית והמרקסיסטית:

  1. העולם מובנה משתי ספירות – ציבורית ופרטית.

ספירה פרטית – בית, אמוציות, אישה.

ספירה ציבורית – שוק, רציונאליות, גבר – אופן הייצור הכלכלי.

ההפרדה מציגה עולם בינארי, שבו גברים אמונים על הספירה הציבורית ונשים אמונות על הספירה הפרטית. שתי התיאוריות טוענות טענה דומה בהקשר לכך.

  1. התיאוריות הללו טוענות, שאי השוויון הוא תוצר נלווה למבנה ההזדמנויות הכלכלי. שתי התיאוריות מאמינות, שחקיקה (הגישה הליברלית) והיציאה לעבודה (הגישה המרקסיסטית) יביאו לשחרור האישה.
  2. טענה משותפת לתיאוריות הינה ההנחה, שקיים סדר חברתי אובייקטיבי וניטראלי מבחינה מינית (במקור המין לא נקשר לאי שוויון, אלא זה תוצר לוואי), אי השוויון הוא תוצר נלווה, ולכן בר-תיקון. החלוקה לספירות היא אובייקטיבית.
  3. שתי התיאוריות טוענות, שהשתלבות נשים במישור הכלכלי (יציאה לעבודה, לספירה הציבורית) הינה מרכזית להשגת שוויון חברתי.

     שתי התיאוריות הן עיוורות מינים – המין הוא לא מקור אי השוויון.

נקודות שוני בין התיאוריות:

  1. עפ"י הגישה של הפמיניזם המרקסיסטי, ההיררכיה נובעת מאופן הייצור הכלכלי

 עפ"י הגישה של הפמיניזם הליברלי, ההיררכיה נובעת מהמודרניות – הכוונה ליעילות, לרווח כלכלי, פוליטית, רציונאליות, לכן התחום הציבורי זוכה ליוקרה, כי הוא מסמל את המודרניות.

  1. עפ"י הגישה הליברלית, שוויון יושג ע"י חינוך וחקיקה, ואילו עפ"י הגישה המרקסיסטית השוויון יגיע עם השינוי באופן השליטה המעמדית (כלכלית).

עיקרון המינים נובע מאי הגדרת ההיררכיה בין המינים.

כיצד חולקות הגישות הפמיניסטיות הרדיקליות על הגישה המרקסיסטית והליברלית?

הגישה של הפמיניזם הרדיקלי מבקרת את הגישות האחרות על כך שהן טוענות, שהסדר החברתי הוא עיוור מינים.

הגישה הליברלית טוענת, שברגע שתהיה חקיקה מתאימה, הסדר החברתי יהפוך לעיוור מינים.

הגישה המרקסיסטית רואה באופן הייצור הכלכלי, שהוא עיוור מינים, את מקור הסדר החברתי. הגישה הרדיקלית כן קוראת לאי עיוורון מיני – כלומר, המקור להגדרה מגדרת לאי השוויון הוא מגדרי ולא תוצר נלווה למערכת הכלכלית.

הפמיניזם הרדיקלי טוען, שהסדר החברתי אינו עיוור מינים.

להבחנה הדיכוטומית קיימות כמה אמירות, שנתפסות כמובנות מאליהן:

  1. ההנחה שתכונות כל מין מתאימות לספירה (גברים, מעצם היותם רציונאליים, ענייניים, פורמאליים וכו', אמונים על הספירה הציבורית, ומנגד – נשים, מעצם היותן רגישות, דאגניות, ואימהיות, אמונות על הספרה הפרטית), ביטול העיוורון בין המינים, קיימת היררכיה בין הספרות. החידוש הוא בכך, שעתה מובחן שהציבורי נחשב גבוה יותר ויוקרתי יותר מהפרטי.

אמנם, ישנה התגברות של נשים בשוק העבודה, אולם גילויי אי השוויון נותרו בעינם – זו הביקורת של חנה הרצוג. כלומר, אי השוויון אינו תוצר נלווה לפעילות הכלכלית, כפי שטענו חסידי האישה הליברלית והמרקסיסטית. אם הוא לא תוצר נלווה, כנראה שהבסיס לאי השוויון הינו מגדרי, המציאות מבנה את יחסי הכוח בגלל התפיסות, הנלוות להבחנה המגדרית.

  1. הדיכוטומיה בין המינים נתפסה כמובנת מאליה, מדובר בעולמות תוכן שונים.
  2. חלוקת התפקידים נתפסת טבעית.

הפמיניזם הרדיקלי טוען, שהאישי הוא הציבורי (זו טענה מאוד מפורסמת של הזרם הרדיקלי) – כלומר, על מנת להשיג שוויון בזירה הציבורית יש להשיג שוויון בזירה הפרטית. קיים אי שוויון אינהרנטי בספיר הפרטית, שמשועתק לספירה הציבורית.

הטענה העיקרית של הרצוג – גם יציאה לעבודה של נשים הינה יציאה לעולם, שבו היחסים המגדריים שועתקו.

טענת המאמר

  • הדיכוטומיה בין הפרטי לציבורי חודרת, למעשה, לכל הפרקטיקות היומיומיות ומבנה את יחסי הכוח.
  • למרות ההשתתפות ההולכת וגוברת בשוק העבודה, נשמרה החלוקה המסורתית בין גברים לנשים, ואיתה נשמר אי השוויון. כל עוד תמשיך ההפרדה בין הספירה הפרטית לציבורית, אי השוויון ישועתק.
  • מבחינת הגישה הליברלית, כניסת נשים לשוק העבודה הייתה אמורה לבטל את אי השוויון, ומבחינת הגישה המרקסיסטית, שינוי ביחס לאמצעי הייצור יביא לשינוי בהבדלים בין המינים.

מה עולה מטענת המאמר?

שוק העבודה אינו עיוור מינים, וגם בו ניתן לראות דיכוטומיה בין הפרטי לציבורי.

הפרקטיקות, שמשעתקות את אי השוויון בין המינים בעולם העבודה הן:

  1. משניות בשוק העבודה – תפיסת האישה כמפרנסת שנייה, כ"עזר כנגדו". נשים מצופות להישאר בבית, ואם הן יוצאות לעבודה, הן צריכות "לשלם" על זה ומשלמות למטפלת. פחות מעריכים נשים בשוק העבודה, מניחים שהעבודה לא הכרחית לקיומה וכי הבית יותר חשוב לה. האישה כמפרנסת שנייה היא משנית בספירה הכלכלית ואף מרוויחה פחות. (לכן, קל יותר למעסיק לשלם פחות לאישה)?
  2. שוליות בשוק העבודה – עפ"י הרצוג, מרבית הנשים שוליות לגברים. קיים אי שוויון בשכר, בקידום – כל אלו משעתקים את השוליות הזו. קיים בידול מיני (נשים מצליחות להיכנס יותר למקצועות "נשיים" וגם בוחרות מקצועות "נשיים" בשל תהליכי סוציאליזציה+תנאים שניתנים להן).

בתוך משלחי יד ובתוך ארגונים גם פותחים בפני הנשים את שוק העבודה, אך מבלי לוותר על ההבחנה בין נשי לגברי. במצב כזה יציאת הנשים לעבודה אינה מטשטשת את הגבולות בין הציבורי לפרטי, אלא רק מאוששת אותו ואת הדיכוטומיה בין נשי לגברי.

  1. קונפליקט תפקידים באידיאולוגיה – נשים מוגדרות, קודם כל, כאימהות. גם מערכת

       החוק מניחה את אחריותה של האישה לגידול הילדים. האישה ניצבת בקונפליקט תמידי

       בין התפקיד המצופה ממנה כאם לבין תפקידה בספירה הציבורית.

              ביקורת על הליברליזם תטען, שאמצעי החקיקה, שבאים להכיר בזכויות האישה (חופשת

              לידה), מסייעים בשימור ובשעתוק מיקומן של הנשים בספירה הפרטית.

סיכום הפרקטיקות

תפיסת האישה כמפרנסת שנייה (משנית), כשולית בתחומה בעבודה (יחסית לגברים), הבידול המיני (מקצועות נשיים לעומת גבריים) ואידיאולוגיית תפקידים נשיים (הקונפליקט בין האישה כאם לבין קריירה) – כל אלו הינם מנגנונים חברתיים, המתרגמים את הדיכוטומיה של הפרטי והציבורי לפרקטיקות יומיומיות, שבאות לידי ביטוי בשוק העבודה. פרקטיקות אלו קובעות את מיקומן השונה של נשים בשוק העבודה, הן חוזרות ונשנות ומשעתקות את הסדר החברתי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות