סיכום מאמר: פמיניזם מזרחי – בין מזרח ומערב: הנרייט דהאן כלב

סיכום מאמר: פמיניזם מזרחי – בין מזרח ומערב: הנרייט דהאן כלב

מתוך: חברה ומגדר – סיכומים

 למרות הסולידריות הגלומה במאבק הנשים לשינוי הסדר הפטריאכלי, נוצרו בישראל תופעות של דיכוי נשים בידי נשים. הפמיניזם בישראל הצמיח מתוכו את הפמיניזם המזרחי שהוא חלק מהפמיניזם הפוסט קולוניאלי. צמיחתה של תופעה זו נעוצה בתחושות של דיכוי שביטאו נשים מזרחיות שפעלו בתנועות פמיניסטיות כבר בשנות ה- 70. בשנים האחרונות נשים מזרחיות החלו לתת ביטוי לתחושות האפליה שחשו במעורבותן בפעילות הפמיניסטית והחלו לפעול בנפרד תוך כדי השמת דגש על הפמיניזם המזרחי.

היו ניסיונות רבים להעלות את הפמיניזם המזרחי על סדר היום הפמיניסטי ושל אירגוני הנשים, אך רוב הניסיונות לא עלו יפה.

פעילותן של נשים מזרחיות התרחבה לאחרונה גם בחוגים שעוסקים בבעיית העדתיות בישראל.פעילות זו מעוררת תודעה, מגרה שיח, מעודדת התארגנות פוליטית ואף מצמיחה מנהיגות, תמיכה, פעילות וסדר יום בעלי ייחוד משלהם. הופעתן של הפמיניסטיות המזרחיות מעורר את השאלה עד כמה מיצג הפמיניזם בישראל את הנשים הישראליות על פלגיהן השונים?

עמדתו הביקורתית של הפמיניזם המזרחי כלפי הפמיניזם הישראלי (שמזוהה כפמיניזם אשכנזי), יוצא נגד האחדות שבשמה פעל הפמיניזם עד כה, והעלה תביעה לבחון אותה מחדש.

תהליך התהוותו של הפמיניזם המזרחי חושף עובדה אחת: הפמיניזם המזרחי התחיל את דרכו בתוך הפמיניזם "הישראלי", והוא התגבש מתוך מציאות פרדוקסלית- היה קיים מתח וניגוד בין הציפייה של נשים לסולידריות פמיניסטית (אחיות), לבין גילויים של דיכוי, הדרה, ודחיקה לשוליים מצד תנועת הנשים.

מסגרת הניתוח של הפמיניזם המזרחי: מושג הדיכוי – במציאות דמוקרטית כמו בישראל, יש מחוייבות לשוויון ולהגנה על זכויות הפרט, אבל, יש בה גם מנגנוני הכחשה, השתקה והחלשה של טענות בדבר אפליה קיפוח או גזענות. מנגנונים אלה מובנים בתוך היחסים בין הקבוצות ומשוקעים במוסדות הפוליטיים והחברתיים. מנגנונים אלה נוצרו ע"י ראשוני המעצבים של החברה הישראלית אשר מצויים במוקדי העוצמה. אולם מנגנונים אלה כל כך מושרשים בחברה שהם בלתי מורגשים ולכאורה על פני השטח נראה שאין דיכוי.

השסע מזרחים/ אשכנזים: רקע ומקורות – הבעיה של המזרחים מקננת במציאות הישראלית מראשיתה. המנהיגות הציונית זיהתה את היהודים ילידי ארצות ערב כ"בני עדות המזרח" וייחסו להם תכונות שליליות ונחיתות מוסרית ואינטלקטואלית. אנתרופולוגים סוציולוגים, אנשי חינוך ועוד… ניסו ללמוד את בני עדות המזרח, אך לא במטרה להכירם באמת, אלא מתוך מטרות אחרות. היה ניסיון לחנך אותם ולהטמיעם בכור היתוך, לחנך אותם לתרבות מערבית שנתפסה לרצויה ולנעלה ביותר.

* אוריינטליזם לעומת יורוצנטריזם: המצאה שמילאה תפקיד מכריע בהגדרת התרבות והזהות האירופית. זהו סגנון מחשבה המבוסס על הבחנה אונטולוגית ואפיסטמולוגית בין "מזרח" ל"מערב". מסגרת חשיבה זו עמדה ביסודו של עיצוב קולקטיב הרצוי בעיני המייסדים. הבחנה זו בין מזרח למערב היא הבחנה ערכית והיררכית ששימשה הקשר אונטולוגי ואפיסטמולוגי לאתוס הציוני. בתוך הקשר זה נוצרה הציונות ומתוך כך מלאה פיסות ערכיות המבוססות על המתח שבין "מזרח" ל"מערב". המזרחיות התהוותה בתוך הקשר זה ולפיכך, המתח בין ציונות ומזרחיות הוא מקרה פרטי של המתח בין אוריינטליזם ויורוצנטריזם. הציונות החדירה ידע וערכים לתחומי החיים השונים (פוליטיקה, מדע וכו'…) אשר היוו תרבות ישראלית הגמונית. באמצעות גוף הידע והערכים נקבעו הקריטריונים להשתייכות לחברה הישראלית ומוסדותיה. מידת הקרבה או הריחוק מהחברה נגזרו מהדמיון לזהות הישראלית. הזהות הציונית הוגדרה על דרך השלילה, ותוך כדי כך הודגשה זהות האחר. (ציוני הוא מי שלא דתי, לא מסורתי וכו'…). לעומת זאת כל מי שלא אימץ את המודרניות ואת אורח החיים המערבי נחשב ל"אחר".

יהודים מארצות ערב שהצטרפו לחברה הישראלית, הפכו לאובייקט שצריך לעבור הטמעה, שצריך להשתנות. אולם הם לא נשאלו לדעתם בנושא ולא היו שותפים פעילים בעיצוב זהותם. הסיבה לכך שהתעלמו מכל הרצונות, השאיפות, הערכים, התחושות והבעיות של יהודי ארצות ערב היא שכל אלה  לא היו רלוונטיים לתהליך עיצובה של החברה הישראלית הציונית ולכן הן נדחקו הצידה. מצב זה של דיכוי והדרה היה מושרש בתרבות ובפוליטיקה ולכן כלל לא היה צורך בחוקי גזע או אפליה. מצב זה, גרם למתח ומשקעים בין המזרחים לשאר החברה (האשכנזים). מול השלילה הצמיח האתוס הציוני דימויים חלופיים "חיוביים" של דמות "הצבר", שהיו ההפך המוחלט מדמות האחר שקיבל עליו סטריאוטיפים שליליים כגון: אלים, קמצן…

תגובת הדור השני של בני המזרח לא אחרה לבוא. כאשר הם ראו בספרי ההיסטוריה כי הוריהם נחשבו לנחותים, הם ניסו להתנער מאורח החיים המזרחי, ע"י תגובות של הכחשה והדחקה וניסיון לאמץ אורח חיים מערבי, בעוד חלק אחר של בני הדור השני העדיפו להתחפר בעולם התרבותי הדתי ולשמר את "מזרחיותם". מי שהצליח להיטמע, אז לא ראו עליו שהוא מזרחי, ואילו מי שנכשל בכך, שימר לעצמו את הנחיתות כי לא הצליח להסתיר את עצם היותו מזרחי.

הממסד מנסה להדחיק את קיומה של הכפייה התרבותית ונדיר שהנושא העדתי עולה על סדר היום. לכן, כאשר הנושא כן עולה במקרים נדירים הוא פורץ באופן אלים(הפנתרים השחורים).  ההתפרצויות האלה הן תמיד פועל יוצא של העדר ערוצי ביטוי לדיכוי, לאפליה ולהדרה השוררים בחברה הישראלית כלפי יהודים שבאו מארצות ערב. אולם, אין עוררין על כך שהמזרחיות כסוגייה פוליטית אינה יורדת מסדר היום הציבורי.

מבחינה פוליטית העניין המזרחי הפך ל"שד עדתי" היוצא מהבקבוק וחוזר אליו שוב ושוב.

המסקנות שנובעות מהנאמר עד כה הן שהמזרחיות צמחה במציאות ישראלית יורוצנטריסטית וציונית, אשר המציאה אותה. המזרחיות היא חלק בלתי נפרד מהישראליות על אף שהיא מייצגת ערך שלילי שהחברה הישראלית ההגמונית מעוניינת להיפתר ממנה. עצם קיום המזרחיות מציינת את כשלון כור ההיתוך והיא מפלגת ופוגעת באתוס האחדות הלאומית. עצם קיום המזרחיות גורם להגדרה מחדש של החברה ההגמונית המתיימרת לייצג את החברה הישראלית כמשהו כולל.

המזרחים יוצאים נגד האשכנזים וקוראים תיגר על כך שזוהי קבוצה שמתיימרת לייצג את החברה בכללותה ושכולם צריכים להיות כמוהם. וכמו כן, המזרחים יוצאים נגד הקונצנזוס בדבר הזהות ההומוגנית של החברה הישראלית הרצויה, כלומר יש כאן ניסיון לערער על הלגיטימציה הקיימת שהאשכנזים הם הטובים יותר ולכן הם תמיד צריכים להישאר בעלי העוצמה.

חשוב לציין שדמות האשכנזי היא המצאה (או הבנייה) ממש כמו דמות המזרחי. ההמצאה הזו מציגה את היחסים בין מזרחים לאשכנזים ולא מתארת מציאות היסטורית.

השיח על מזרחים ואשכנזים הוא על מאבקים על עוצמה ועמדות כוח תרבותיות, כלכליות, פוליטיות ואקדמאיות שעדיין מחולקים באופן לא סימטרי. כתוצאה מכך, להיות אשכנזי/ מזרחי זה כבר לא עניין של מוצא או זיקה לשורשים, אלא עניין של תודעה פוליטית שמה שמאפיין אותה זה יחסי דיכוי ושליטה. מאחר שהיחס בין מזרחי לאשכנזי הוא בעצם הבנייה חברתית, אי אפשר להאשים את המזרחים במצבם או מיקומם בריבוד החברתי. נשים מקבוצות דומיננטיות לא רק ממלאות תפקיד בדיכוין של נשים מקבוצות מדוכאות אלא גם יוצאות נשכרות מהמשכו של דיכוי זה. מכאן, שנשים מהוות חלק בלתי נפרד מהקונפליקט בין מזרחים ואשכנזים.

חשיבותו של טיעון זה לניתוח הפמיניזם בישראל: ראשית, ההרכב, דפוסי העבודה ועיצוב סדר היום הפמיניסטי שעתקו את השסע העדתי. שנית, על רקע האידיאולוגיה הפמיניסטית שדוגלת לשוויון ואחווה, התחדדו דפוסי ההדרה והאפליה מצד אחד, והתהליכים הפמיניסטים מעוררי התודעה מצד שני. אלה דרבנו את הנשים משני עברי המתרס למאבק על עוצמה, דבר שהביא לבידול בין שתי קב' הנשים: מזרחיות לעומת אשכנזיות.

ראשיתו של הפמיניזם ושעתוקו של השסע העדתי – המהפכה הפמיניסטית החלה בשנות ה- 70 והיא הייתה מושתתת על ראיית הדיכוי הפטריארכאלי כגורל משותף לכל הנשים וככוח המניע למאבק לשחרור. הפמיניסטיות הביעו רעיונות בדבר קשר של ברית בין נשים ואמונה שהקשר חובק את כולן. אתוס זה של סולידאריות ואחווה, העמיד במרכזו את שחרור הנשים, אך דוחק הצידה נושאים אחרים (לאומיות, גזע…). הפמיניזם בראשית דרכו יצר ציפיות רבות אצל נשים ורבות מהן החלו לפעול, אך עם הזמן הן הפסיקו לבוא. מדוע? הרעיון של אחוות נשים מסווה מציאות מורכבת. נשים מזרחיות שהגיעו לפעילות, הגיעו עם רקע מסוים, שיוך חברתי, פוליטי, כלכלי ותרבותי שהיו מאפיינים של השסע העדתי. המטען הזה, נשאר עמן גם בזירה הפמיניסטית ותוך זמן קצר הוא עלה והתבטא בתחושת זרות. המתח שנוצר מהניגוד בין הציפיות לפתיחות וסולידאריות של נשים לבין האווירה האליטיסטית, גרם למזרחיות פשוט להפסיק לבוא. הנשים המזרחיות ציפו לחוש שוויון עם כלל הנשים ולא ציפו שהשסע העדתי ישפיע ויגרום להדרה וניכור.  גם האשכנזיות העידו על אמונה באחווה אך בפועל זה לא קרה. מדוע?

המזרחיות נתפסות כשותפות למאבק הפמיניסטי תוך השמטת היחסים המקוריים שבהם הן נתונות מול האשכנזיות: יחסי קונפליקט ונחיתות על רקע עדתי. האשכנזיות מקורבות לרובד ההגמוני ולמוקדי העוצמה בחברה והמזרחיות לא. הבחנה זו קיימת אך "אינה רלוונטית" למאבק הפמיניסטי. חוסר האיזון בין מזרחיות לאשכנזיות לא הפריע לפעילות של האשכנזיות. האשכנזיות מצידן פתחו את האופציה למאבק בעבור כולן, אך המזרחיות היו אדישות לכך, כי יש להן גם את הבעיה העדתית על גבן. מזרחיות שכן המשיכו לפעול הותירו את הבעיות העדתיות בבית, או שמצאו עצמן בעימות מתמיד אם רצו להעלות את בעיית העדתיות על סדר היום.

הרכב המשתתפות ואיוש עמדות מובילות בפמיניזם – הנשים שניהלו את הארגונים היו נשים אשכנזיות, אשר מקורבות לאישים חשובים (בנות של… נשים של…), כולן נשים מבוססות כלכלית, בעלות רשתות חברתיות רבות, בעוד המזרחיות היו שוליות. בכל האליטות ומרכזי כוח יש מעט נשים מזרחיות.

בתהליך הקמתן של ועדות ממלכתיות למעמד האישה נוצרה תופעה שככל שהעמדה יותר קרובה לממסד הפורמאלי כך יורדת הזיקה של בעלת העמדה לפמיניזם, ומתחזקת הקרבה לממסד האוליגרכי המצוי בידי גברים. הפעילות למען נשים לוותה בהחדרת דפוסי פעולה פטרי אכלים ע"י הנשים עצמן, וכך הוחמצה הזדמנות לפתח סגנון פמיניסטי.

נשים חשות שותפות עם גברים מאותה קבוצה הגמונית יותר מאשר עם ציבור הנשים ולכן נשים מזרחיות נשארו בשוליים.

העדרו של נושא השסע העדתי מסדר היום הפמיניסטי – סדר היום הפמיניסטי בישראל מורכב ממכלול נושאים שנשים פעילות העלו בתוך המע' הפוליטית הפורמאלית ומחוצה לה: 1. זכויות האישה כזכויות אזרח 2. משפחה/ אמהות, זכות האישה על גופה ובריאות האישה. 3. העדפה מינית. 4. אלימות/ אונס/ פורנוגרפיה. 5. פרסום פוגע. 6. תעסוקה/ שכר. 7. קריירה/ אקדמיה/ ניהול/ ייצוג בפוליטיקה, מעמד הנשים במפלגות ומשרדים ציבוריים. 8. דת- לאום, נפגעות ממסד הדת, דיני אישות/ נישואין/ גיטין/ עגונות. 9. אסירות. 10. מאבק למען השלום, הסכסוך הישראלי פלסטיני, תנועות נשים לשלום, נשים מחוץ לקו הירוק ובתוכו, מאבק נגד החזרת שטחים, נשים בקיבוץ, נשים בצבא, נשים וביטחון.

קביעת סדר היום קשורה ליחסי העוצמה בין הקבוצות בחברה נתונה. מאחר שהחברה הישראלית משוסעת ע"י קונפליקטים, נקבע סדר היום כפועל יוצא מהם. שני יסודות מכתיבים את סדר היום:

  1. ההנחות הערכיות של הקבוצות השונות המנחות את סדר העדיפויות של הנושאים- יסוד זה יונק מאתוס מלכד שהרובד ההגמוני בחברה מוביל אותו.
  2. מה שלא נכלל בסדר היום, גם אם יש בעלי עניין החפצים בכך, אך אין להם השפעה מספקת כדי להעלות את הנושאים על סדר היום.

הקטגוריות שפורטו בסדר היום הפמיניסטי נחלקות לשלוש חטיבות לפי נגיעתן לנשים: א. בעיות הנוגעות לכלל הנשים כמו שכר, השכלה וייצוג. ב. בעיות המתמקדות בקב' ספציפיות של נשים הנחשפות לפגיעה רק משום היותן נשים או יהודיות. למשל אונס או עוגנות. ג. בעיות פחות מובהקות מבחינה פמיניסטית ויותר אופייניות לחברה הישראלית. למשל הנשים הפלסטיניות והמאבק בעניין הסכסוך הפלסטיני הישראלי.

ריבוי הנשים שיפיקו מהנושא תועלת אינו מהווה קריטריון המזכה אותו בקדימות בסדר היום וגם לא חריפות הדיכוי שאותן הנשים חשופות לו. אין קריטריונים מסדירים שעל פיהם מקבל נושא מסוים קדימות בסדר היום הפמיניסטי בישראל. יתרה מכך, הנושאים עולים באופן שרירותי ואקראי.

אם כך, הנושא של הנשים המזרחיות, המקיף כמחצית מאוכ' הנשים בישראל, למרות מורכבותו וחריפותו הפמיניסטית, נדחק מסדר היום כתוצאה משרירות ואקראיות.

העדרו של השסע העדתי מההיבט הפמיניסטי נובע ממבנה העוצמה והיסודות הערכיים- אידיאולוגיים שעל פיהם הסתננו נושאים לסדר היום הכללי והפמיניסטי וזכו לקדימות.  הסיבה שאין שיח סביב השסע העדתי קשורה לאמונה  שאין הבדל בין אישה מזרחית לאשכנזית (כולן נשים…). קיימים עיוורון והתעלמות לגבי בעיית השסע. וקיימת התעלמות מכך שאין באמת סולידריות פמיניסטית בין מזרחיות ואשכנזיות, אלא הן עומדות במקומות שונים בהיררכיה, כאשר הנשים האשכנזיות מצויות בעמדות שליטה בעוד מזרחיות מצויות בעמדת נחיתות ותלות.

יחסים אסימטריים אלה מתבררים כאשר בוחנים מקרוב 3 מישורי מאבק פמיניסטיים שבהם מתחולל מפגש בין מזרחיות ואשכנזיות.מובהקותם העדתית של מישורים אלה נגזרת מהשכיחות הגבוהה של מזרחיות ואשכנזיות בכל צד של מע' היחסים, כך שנוצרות קב' שחופפות במידה רבה עם ההשתייכות העדתית. כמו כן נשמרת מובהקות זו משום שהמזרחיות, שלא כמו האשכנזיות, אינן מוביליות בסולמות ההשכלה, המקצוע, הקריירה ומקום המגורים.

א. במישור של קריירה ומימוש עצמי

ב. מישור של מלאכות עתירות עבודה, נמוכות סטאטוס ומעוטות תגמול.

ג. מישור שירותי החינוך והרווחה הציבוריים בישראל.

וכך, בשל התעלמות מהצרכים והאינטרסים של מזרחיות רבות ובשל השמת דגש על נושאים שרלוונטיים רק לקב' האשכנזיות, הפך סדר היום הפמיניסטי לאליטיסטי ולא רלוונטי לרוב המזרחיות. כמו כן, הפמיניזם ממשיך לשעתק את היחסים ההיררכיים בין אשכנזיות למזרחיות.

מכאן שהפמיניזם הוא לא דבר אוניברסאלי שמתאים לכלל הנשים, אלא מראש משרת את הנשים האשכנזיות. לכן, אין לנשים האשכנזיות רצון להכניס את בעיית השסע העדתי לסדר היום הפמיניסטי כי אם יעשו כך, יהיה להן הרבה מה להפסיד. האפשרות היחידה שבה נשים מזרחיות יתקבלו למסגרת הפעילות הפמיניסטית היא רק כאשר היא תקבל על עצמה אורח חיים אשכנזי. כלומר, להפנים את הזהות היורוצנטרית "הרצוייה" תוך כדי התכחשות עצמית, הסוואת זהות והדחקת תרבות. אבל גם לאופציה זו יש בעיה כי לא כל אחת יכולה להסוות את מוצאה אלא רק מי שיש לה מראה אירופאי.

עלייתו של הנושא המזרחי על סדר היום הפמיניסטי – רשימת הנושאים על סדר יום הפמיניסטי כללה עניינים בעלי אופי אוניברסאלי ועניינים ייחודים למציאות הישראלית. השסע העדתי לעומת זאת כלל לא עלה על הפרק. כאשר מזרחיות פעילות ניסו להעלות את נושא השסע, ראו שזה מעורר חיכוכים ופוגע בסולידאריות. תחושת התסכול של המזרחיות, גרמה לפירוק הסולידאריות ולחשיפת הקרע הקשה והעמוק בין הנשים. כך הונחה בעיית השסע העדתי בכל עוצמתה על סדר היום של המזרחיות וגם דבקה באשכנזיות אחדות. עם הזמן, הנשים המזרחיות יותר התעקשו ועמדו על שלהן כדי שיעסקו בבעיותיהן.

בעוד המזרחיות התלהמו וזעמו, האשכנזיות ניסו לצאת נגד ולטעון שאין כל חלוקה ושהנושא העדתי כלל לא רלוונטי לפמיניזם. כלומר האשכנזיות המשיכו להתעלם מהבעיה ולא רצו לקחת חלק ולהכיר בשסע העדתי. המזרחיות דרשו לא רק הכרה כללית בכך שפעם הייתה אפליה אלא דרשו שתהיה הכרה בכך שהמאבק המעמדי והמאבק האתני הם המאבקים שמבנים את חיי כל הנשים. המזרחיות דרשו שהאשכנזיות תעמודנה נוכח הדיכוי על כל רבדיו ושהן יתפסו את הדיכוי גם כבעיה שלהן. המזרחיות טענו שהדיכוי והגזענות הגיעו גם לשורות הפמיניזם. והן הצביעו על הצביעות שיש בפמיניזם אשר משתיק את הבעיה במסווה של אוניברסאליות וסולידאריות.כך התנפצה בעצם התפיסה של הסולידאריות בין הנשים.

כתוצאה מהויכוח הזה, המזרחיות חשו שאין להן לאן לחזור ולא נותר להן אלא להתפלג וליצור סדר יום פמיניסטי מזרחי משל עצמן שבו יוכלו לממש את זהותן ואת דרישותיהן.

ראשיתה של העצמה אישית ופוליטית- הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון – בכנס הראשון, הנושא העדתי תפס מקום מרכזי, בעוד הנושא הפמיניסטי נדחק הצידה. העיסוק העיקרי היה בהיסטוריה הממושכת של הדיכוי על רקע השסע העדתי. בכנס הן למדו על עצמן כפמיניסטיות וכמזרחיות בלי קשר לאשכנזיות. היה רצון לבקר את ההיסטוריה הקיימת כפי שנכתבה בידי האשכנזים ולחפש אחר העבר שלהן כמזרחיות, עבר שהיה מודחק כל כך בחברה בכלל ובפמיניזם בפרט. היה רצון לפרק ולעשות הבנייה מחדש לזהותן. נושא הפמיניזם התבטא בעיקר דרך יסוד הפירוק ובחינה מחדש של עולם ההתנסויות שלהן. החפירה בהיסטוריה הכואבת העניקה לכנס את אופיו הפמיניסטי. ההתבוננות בדיכוי הפך להיות חוויה מעצימה למשתתפות שממנה ניתן להתחיל ולבנות מחדש את הזהויות בכיוונים שונים. מה שעמד במוקד הוא העלתן של חוויות ההשפלה על פני השטח, עם המשמעויות החברתיות והפוליטיות שלהם, בחייהן ותודעתן של המזרחיות. התהליך שהתרחש היה חשיפת התנסויות הדיכוי ברמה האישית יחד עם גילוי הדמיון בהתנסויות עם נשים אחרות בקבוצה.

ההחמצה האידיאולוגית הגדולה – הנשים האשכנזיות סרבו לקחת חלק  בתהליך ליבונו של השסע העדתי בהקשר הפמיניסטי, למרות דרישת המזרחיות. דבר זה משקף את המאבק הישן בין בעלי ההגמוניה המזוהים כאשכנזים ובין האחרים. הדרישה של חלוקת אמיתית ושוויונית של המשאבים והשליטה על מוקדי העוצמה היא העומדת בליבו של השסע בכלל ובין מזרחיות ואשכנזיות בפרט. השסע הוא בין אלה שסבורים כי קיימת אפליה כלפי מזרחים לבין אלה הדוחים טענה זו ומכחישים אותה. (בשני צדי המתרס יכולים להיות גם אשכנזים וגם מזרחים). אם האשכנזיות היו עושות את חשבון הנפש הזה הן היו יוצאות ממנו מאוד מאוימות. זאת מאחר כי הן היו מבינות שהן שותפות ליצירת השסע העדתי . וזה מצב בלתי אפשרי כי הן כל כך התיימרו לסולידאריות פמיניסטית, והן ראו בעצמן נשים חלשות שצריכות להלחם על מקומן בחברה. על רקע זה ניתן להבין מדוע הניסיון להעלות את נושא השסע לסדר היום הפמיניסטי, נכשל. עצם העובדה  שהאשכנזיות דחו את האפשרות  לנסות ולשנות את המערכת ואת אופן חלוקת העוצמה הן בעצם עשו  אישור מחדש של הסדר ההגמוני ושעתוקו.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות