סיכום מאמר: האם אישה לגבר היא כטבע לתרבות – שרי אורטנר
מתוך: חברה ומגדר – סיכומים
באמצע שנות השבעים עבר השיח האנתרופולוגי-פמיניסטי טלטלה עזה בעקבות פרסום מאמרה של האנתרופולוגית האמריקנית שרי אורטנר, שכותרתו: האם היחס נקבה-זכר דומה ליחס טבע-תרבות? המחברת טענה במאמר כי לפי הממצאים האמפיריים הנתונים בידי החוקרים, מתקיימת בכל החברות האנושיות הבחנה בין זכרים לנקבות, וכולן מעניקות יוקרה יתרה למין הזכרי. הבסיס המאפשר הבחנה זו (שאין לה על פי הבנת החוקרת, כל משענת מהותית), נעוץ בחיפוש האנושי האוניברסלי אחרי "מותר האדם". בחיפוש זה מפריד המין האנושי בין גוף (המצוי אצל כל בעלי החיים, ומתנהג לפעמים באופן דומה לגוף האדם בעניין צריכת מזון, הפרשות, מין, ריבוי ומוות), לבין נפש (אותה מייחדים בני האדם למינם בלבד). על בסיס הבחנה זו בין גוף לנפש משתרש אשכול זוגי (בינארי) המפריד בין הטבע לתרבות, בין הגשמי לרוחני, בין הטמא לטהור (ראה מרי דאגלס – טוהר וסכנה) וכן הלאה. בתוך החלוקה הזו הודחקה האשה אל גבול הטבע, והגבר הוסמך אל צד התרבות. יכולתה הפיסית של האשה להרות, ללדת ולהזין את תינוקה, כמו גם המחזור החודשי שלה, היוו את העילה למיקומה הקרוב אל הטבע (ראה סימון דה-בובאר – המין השני). רק בשל היותה אדם מלא, ניתן היה להשתמש בה כ"אחר" מוחלט. מכאן ואילך מוסדה אחרותה של האשה ברובדי הקיום המשפחתיים, החברתיים, הכלכליים והאחרים. היה זה פרויקט רב-היקף ושורף אנרגיה שמטרתו, כאמור, לתחזק את חוויית הייחוד של האדם ביקום. פרויקט זה לא נעצר בחלוקה שבין גברים לנשים, אלא קיבל גילומים מקומיים וגלובאליים שהבחינו בין גזעים, דתות, עדות ומעמדות, כחלק מן הניסיון לצייר את האדם הנכון, הראוי, הנבחר. מאמרה של אורטנר עורר תגובות רבות והפך בתוך זמן קצר לאחת מן המסות המצוטטות ביותר בשיח הפמיניסטי האנתרופולוגי והכללי. עיקר הביקורת עליו בא מן האנתרופולוגיה הפמיניסטית הבריטית שרוכזה בקובץ מאמרים שכותרתו: טבע, תרבות ומגדר. מבקריה של אורטנר טענו שהיא חושבת בעזרת מוח שעוצב בתרבות המערבית. תרבות זו אכן כוננה את החוויה האנושית על תשתית של הבחנות דיכוטומיות מובנות, שמקורן יווני ויודו-נוצרי. ואולם מכאן אין לטעון שחשיבה הבונה דיכוטומיות שכאלה היא אוניברסאלית. ההסבר של אורטנר להבחנה בין נשים וגברים כחלק מן ההבחנה בין טבע לתרבות הוא בבחינת גול עצמי פמיניסטי ואנתרופולוגי כאחד. הסבר זה כולא עצמו בתוך "מהות אנושית" מונחת ולא מוכחת, ומחזק את האתנוצנטריות המערבית-גברית. חברות אחרות, טענו המבקרים, אינן עורכות בהכרח חלוקה חותכת בין הטבע לתרבות.
