סיכום: סמואל הנטינגטון – התנגשות הציביליזציות

סיכום: סמואל הנטינגטון – התנגשות הציביליזציות – פרק א'

מתוך: חברה, פוליטיקה ותרבות בעידן החדש

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

הנטינגטון סמואל \ התנגשות הציביליזציות: פרק א': העידן החדש בפוליטיקה העולמית

ראה גם: התנגשות הציביליזציות – פרק ב', פרק ג'

דגלים וזהות תרבותית

בשנים שלאחר המלחמה הקרה החלו להתחולל שינויים דרמטיים בזהויות של עמים ובסמלים של הזהויות הללו. הפוליטיקה העולמית התעצבה על פי מאפיינים תרבותיים. בעולם שלאחר המלחמה הקרה יש לדגלים ולסמלים אחרים של זהות תרבותית משמעות, ואותם סמלים מוליכים אנשים למלחמות עם אויבים חדשים-ישנים. לעמים המחפשים זהות וממציאים מחדש את האתניות אויבים הם דבר חיוני, והיריבויות הצפויות להיות המסוכנות ביותר מתרחשות לאורך קווי השבר בין הציביליזציות העיקריות של העולם.

הטענה המרכזית של "התנגשות הציביליזציות של הנטינגטון היא שתרבות וזהויות תרבותיות (של ציביליזציות) מעצבות את תבניות הלכידות, הסכסוך והפילוג בעולם שלאחר המלחמה הקרה.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, הפוליטיקה העולמית היא רב-קוטבית ומרובת ציביליזציות בעת ובעונה האחת. מודרניזציה נבדלת מהתמערבות ואין היא גורמת ליצירת ציביליזציה אוניברסאלית בשום מובן בעל חשיבות או להתמערבות של חברות לא-מערביות.

עולם רב קוטבי ומרובה ציביליזציות

מראשית העת החדשה (שנת 1500 לספירה בערך) מדינות הלאום של המערב היוו במשך כ-400 שנה מערכת בינלאומית רב-קוטבית בתוך הציביליזציה המערבית (מדינות המערב נלחמו זו בזו וקיימו יחסי גומלין). בזמן המלחמה הקרה הפכה הפוליטיקה העולמית לדו-קוטבית והעולם נחלק ל-3: חברות עשירות ודמוקרטיות שבראשן ארה"ב אשר קיימו תחרות אידיאולוגית, כלכלית ולעתים צבאית עם חברות קומוניסטיות עניות יחסית להם שראשן עמדה בריה"מ. מרבית הסכסוך התקיים בעולם השלישי שהורכב ממדינות עניות וחסרות יציבות מדינית ("המדינות הבלתי מזדהות"(

לאחר התמוטטות העולם הקומוניסטי, ההבדלים החשובים בין עמים אינם עוד אידיאולוגיים כלכליים או צבאיים כי אם תרבותיים. הגדרה עצמית של בני-אדם נעשית בהתאם למוצאם, דתם, לשונם, מנהגיהם, מוסדותיהם, ערכיהם וההיסטוריה שלהם. קרי, ההזדהות היא עם קבוצות תרבותיות, ציבליזציות. הגדרה עצמית מתגבשת באמצעות ההיבדלות והשוני מהאחר.

לאחר המלחמה הקרה קבוצות המדינות החשובות ביותר אינן עוד שלושת הגושים של המלחמה הקרה, אלא שבע-שמונה הציביליזציות העיקריות בעולם. ככל שעוצמת המדינות הלא-מערביות גוברת כך הן מבססות את ערכיהן התרבותיים העצמאיים תוך דחיית ערכי המערב אשר נכפו עליהן. בעולם החדש הפוליטיקה המקומית היא אתנית והפוליטיקה העולמית היא פוליטיקה של ציביליזציות. התחרות בין מעצמות העל פינתה את מקומה לציביליזציות. מעתה, הסכסוכים המקיפים ביותר יתקיימו בין עמים המשתייכים לישויות תרבותיות שונות ולא על רקע כלכלה או אידיאולוגיה. בעולם שלאחר המלחמה הקרה התרבות היא גורם מאחד ומפריד כאחד. ההבדלים בין הציביליזציות מתבטאים בערכים הבסיסיים, ביחסים החברתיים, במנהגים ובהשקפות החיים, כאשר התחדשות הדת מחזקת הבדלים תרבותיים אלה.

המערב הוא הציביליזציה החזקה ביותר כרגע, אולם כוחו יחסית לציביליזציות אחרות הולך ופוחת. ציר מרכזי בפוליטיקה העולמית שלאחר המלחמה הקרה הוא יחסי הגומלין שבין כוחו של המערב ותרבותו לבין כוחן של הציביליזצות הלא-מערביות ותרבותן.

לסיכום, העולם שלאחר המלחמה הקרה מורכב משבע או שמונה ציביליזציות. דמיון והבדלים תרבותיים מעצבים את האינטרסים של המדינות, כאשר המדינות החשובות ביותר בעולם באות מציביליזציות שונות בתכלית. הסכסוכים המקומיים הם סכסוכים בין קבוצות מציביליזציות שונות וסדר היום הבינ"ל נוגע להבדלים שבין הציביליזציות. כוח המערב ששלט בכיפה זמן רב יורד ועובר לציביליזציות הלא-מערביות. אם כן, הפוליטיקה העולמית נעשתה רב-קוטבית ומרובת ציביליזציות.

 

עולמות אחרים?

על פי הנטינגטון, עם סיומה של המלחמה הקרה קודמו כמה פרדיגמות של הפוליטיקה העולמית:

  1. עולם אחד: אופוריה והרמוניה – פרדיגמה ההגורסת כי מתום המלחמה הקרה הסתיימו גם הסכסוכים המהותיים בפוליטיקה העולמית והתהווה עולם אחד, הרמוני יחסית. בספרו "קץ ההיסטוריה" טען פוקויאמה כי הדמוקרטיה הליברלית המערבית ניצחה וכי מלחמת הרעיונות הגיעה לקצה. לפיו, בעתיד לא יהיו עוד מלחמות על רקע אידיאולוגיות אלא יהיו מאבקים מינוריים על בעיות טכניות וכלכליות. אך האופוריה הזו שהופיעה עם תום המלחמה הקרה התבררה כאשליה. אשיה זו נופצה על ידי ריבוי הסכסוכים וה"טיהורים" האתניים, התמוטטות החוק והסדר, היווצרות תבניות חדשות של בריתות וסכסוכים בין מדינות, התחדשות תנועות ניאו-קומוניסטיות וניאו-פאשיסטיות, התעצמות הפונדמנטליזם הדתי ועוד. כל אלה מעידים על כך שפרדיגמה זו לא מטיבה לתאר את המציאות החדשה שלאחר המלחמה הקרה.
  2. שני עולמות: הם ואנחנו – תמונת העולם המחולק לשניים יכולה לתאום את המציאות, תלוי באופן הגדרת שני החלקים. החלוקה הנפוצה ביותר היא בין מדינות עשירות ("מפותחות") לעניות ("מתפתחות"), אך יש לה מגבלות. למרות שהבדלים במידת העושר יכולים להוביל לסכסוכים בין חברות, בפועל הדבר קורה בעיקר כשחברות עשירות מנסות לכבוש חברות עניות (כפי שעשה המערב מאות שנים). הדבר מביא להתמרדות וcעולם הנוכחי כבר התרחaה דה-קולוניזציה ומלחמות השחרור פינו את מקומן לסכסוכים בין העמים המשוחררים. בנוסף, סכסוך בין עמים עשירים לעניים אינו סביר מכיוון שלחברות עניות אין מספיק כוח להילחם באלה העשירות. לפיכך, מלחמת מעמדות בינ"ל בין הצפון העשיר לדרום העני רחוקה מהמציאות.

חלוקה אפשרית נוספת לשניים היא מבחינה תרבותית ואף היא אינה יעילה, משום שלמרות שניתן לראות במערב ישות אחת אין שום משותף לכל שאר החברות הלא- מערביות למעט היותן לא-מערביות. לכן במקום לדבר על "מזרח" ו"מערב" נכון יותר לדבר על ה"מערב" והשאר".

  1. 184 מדינות, פחות או יותר – פריגמה זו מתבססת על "התיאוריה הריאליסטית" של היחסים הבינ"ל, אשר לפיה המדינות הן השחקנים החשובים והיחידים בענייני העולם. הקשר בין המדינות הוא קשר של אנרכיה ולכן כל אחת רוצה להגדיל את כוחה כדי להבטיח את בטחונה. פרדיגמה זו, המעמידה את המדינה במרכז אכן נותנת תמונה ריאליסטית למדי של הפוליטיקה העולמית, אך יש לה גם מגבלות. הנחתה שהכוח הוא חזות הכל לא מקדמת אותנו כנקודת מוצא. מדינות מגדירות את האינטרסים שלהן במונחי עוצמה אך במידה רבה גם עפ"י דברים רבים אחרים. מדינות שיש להן תרבות דומה ומוסדות דומים תמצאנה אינטרס משותף. הנחות פרדיגמה זו לא מסייעות לנו להבין במה שונה הפוליטיקה העולמית שלאחר המלחמה הקרה מקודמתה. בעולם שלאחר המלחמה הקרה מדינות מגדירות את האינטרסים שלהן על פי הציביליזציה. מדינות משתפות פעולה עם מדינות בעלות תרבות משותפת ומסוכסכות בדרך כלל עם מדינות בעלות תרבות שונה. מדינות מושפעות מאוד משיקולים תרבותיים, ולכן בעולם החדש מדינות חוששות יותר ויותר מחברות ששונות מהן מבחינה תרבותית.
  2. תוהו ובוהו מוחלט – פרדיגמה זו מתארת את העולם במצב של אנרכיה, תוך הדגשת תהליכי התפוררות והיחלשות המדינות והעצמת סכסוכים שונים על רקע אתני, טרור וכו'. פרדיגמה זו מפנה את הזרקור לשינויים המשמעותיים שהתחוללו בפוליטיקה הבינ"ל מתום המלחמה הקרה. אולם דימוי אנרכיסטי לעולם לא מסייע למיון המאורעות בעולם והבנתם, גם אם הוא קרוב למציאות.

השוואת עולמות: ריאליזם, חסכונות וניבויים

לטענת הנטינגטון לכל אחת מארבע הפרדיגמות דלעיל יש צירוף שונה של ריאליזם וחסכונות ולכל אחת מגבלות. לא ניתן למזג בין כל הארבע כיוון שהן לא מתיישבות אחת עם השנייה, אך אם רואים את העולם במונחים של שבע או שמונה ציביליזציות נעלמים הקשיים. הפרדיגמה של הציביליזציה משרטטת מפה פשוטה יחסית המסבירה את מה שמתרחש בעולם בסיומה של המאה ה-20 והיא אפילו מתיישבת עם כל אחת מארבע הפרדיגמות הנ"ל. גישת הציביליזציה מדגישה את הקשרים התרבותיים, האישיים וההיסטוריים במצבי היחסים בין מדינות. ויש בכוחה גם לנבא: מאורעות שונים שהתרחשו בשנות ה-90 מתיישבים עם הפרדיגמה (לדוגמא, ההסכם של נשיא רוסיה ונשיא אוקראינה בעניין פריסת הצי בים השחור).

הדו-קוטביות המתמשכת של המלחמה הקרה דחתה את "תחיית הציביליזציות" ואילו סיומה שחרר את כוחות התרבות והציביליזציה אשר תפקידם החדש בפוליטיקה העולמית מודגש על ידי חוקרים רבים. לכן, יש לזהות את הציביליזציות הקיימות במפת העולם.

עוד דברים מעניינים: