מבוא לאגדות חז"ל

אגדות חז"ל הם חלק ממערכת רחבה יותר של חיבורים הנקראים ספרות חז"ל. בחז"ל (חכמינו זכרונם לברכה) הכוונה למנהיגים רוחניים יהודים שפעלו החל מראשית תקופת בית שני ועד חתימת התלמוד הבבלי במאה ה-6 לספירה. כך שראשית פעילותם של חז"ל היא בתקופת התנ"ך שנקרא בפי חז"ל המקרא מכיוון שלתפיסתם התנ"ך\מקרא הוא הספר היחידי שאדם יהודי צריך לקרוא. מנגד, הספרות שיצרו חז"ל לא נכתבה אלא הועברה בע"פ ועל כן לא הייתה דבר מה שקוראים.

מרבית האירועים במקרא ארעו לפני חורבן בית ראשון ב-586 לספירה. הנביאים ישעיהו, ירמיהו וכדומה פעלו בתקופה זו וישנם נביאים מאוחרים יותר כמו חגי וזכריה וכן עזרא ונחמיה שמוזכרים במקרא בתקופת בית שני.

תקופת בית שני למעשה נפתחת בשנת 538 לספירה עם הצהרת כורש שמתירה לעם ישראל לעלות בחזרה לארץ ישראל ועם שיבת ציון והקמת בית המקדש השני ב-516 לפני הספירה.

יש הבדל מהותי בין בית ראשון לבית שני, בבית הראשון הייתה לעם ישראל עצמאות מדינית ובבית שני הם היו תחת שלטון פרס ולא עצמאות מדינית אך היה בית מקדש ואוטונומיה כביכול.

המקרא נעצר בערך בתוך תקופת פרס, כמה עשרות שנים לאחר בניית בית המקדש השני ואז מתחילה תקופת חז"ל בגדול. חז"ל מדברים על המעבר משלטון פרס לשלטון יוון שמתרחש בשנת 333 לפנה"ס, חז"ל תיארו את מלכות פרס ככמה עשרות שנים למרות שהם היו מאות ואז הם אמרו שהמעבר היה ממלכות פרס ליוון למרות שהיה מעבר בתוך תקופת פרס כביכול, אז גם הפסיקה הנבואה.

אנשי הכנסת הגדולה- מה שקרה אחרי תקופת המקרא. "נביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה", לפי ספרות חז"ל המקרא נוצר או בנבואה או ברוח הקודש וברגע שזה נפסק נפסקה תקופת המקרא, זה המעבר מהמקרא לדברי חכמים, תפיסה זו לא הייתה נחלת הכל והיה מאבק יחסית קשה בין הזרמים השונים. במקרא אין יצירות אחרי התקופה הזאת, זרמים אחרים חשבו שזה לא כך וכתבו ספרים שמבחינתם יכולים להכנס למקרא אך הם לא התקבלו ע"י חכמים אך הספרים נשתמרו אך לא ע"י חז"ל והם נחשבים ספרים חיצוניים מכיוון שהם עוסקים בדבר ה' אך במועד לאחר שנסתיימה תקופת הנבואה וזה לא היה ראוי להכתב במקרא לפי חז"ל.

הספרים החיצוניים כתובים בסגנון מקראי אך חז"ל אומרים שזו המצאה כמו למשל ספר חנוך, מי שכתב האמין שזה יכול להיות חלק מהמקרא וחז"ל חשבו שזה נושא חשוב ולכן אמרו שמי שקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק בעולם הבא וכוונתם שמי שמאמין בזה ושומע להם אז אין לו חלק לעולם הבא.

ספר בן סירא הוא ספר דומה לספרי משלי אבל גם נכתב לאחר תקופת המקרא ולכן וחז"ל קראו לו ספר חכמה.

אין לנו שמות של אנשי כנסת הגדולה אך יש השערה שזו קבוצה שמוזכרת בספר נחמיה ובפרק ח' יש תיאור של מנהיגי האומה שכרתו אמנה אחרי שהתאספו יחד וכרתו את האמנה עם הקב"ה, תמצית האמנה זה אף על פי שהם לא עצמאים למרות זאת הם מחליטים להמשיך לקיים את התורה והמצוות, קיבלו על עצמם את עול התורה והמצוות, יש כמה הוכחות שהקבוצה הזאת מורכבת מאנשי הכנסת הגדולה.

המשנה ואבות מתחילה לספור את הרצף מאנשי כנסת הגדולה והלאה, הם מזכירים את השם שמעון הצדיק שהוא משארי הכנסת הגדולה, יש שמועה שהיה נפגש עם אלכסנדר מוקדון שהיה ממלכות יוון.

הכנסת הגדולה כללה אז נשיא ואב בית דין שעסקו כל אחד בדברים שונים, הזכירו את הלל ושמאי[שנת 0] בעיקר. היה פרק זמן במהלך מרד החשמונאים שבו הייתה עצמאות מדינית 164 לפני הספירה כאשר יהודה המכבי שחרר את בית המקדש עד שרומא השתלטה על ישראל ואז היה חורבן בית שני. מכאן ואילך נמנים  מנהיגי ישראל משוללת הלל, כל זה מאנשי כנסת ישראל זה תקופת חז"ל, דברים לא נכתבים אלא עוברים מפה לפה. באותו זמן של תקופת בית שני היו כיתות כמו הצדוקים שחשבו אחרת ממה שחשבו חז"ל, בין היתר הם יצרו קבצים אחרים משלהם, התגלו מגילות בזמן בית שני שהיו של הכיתות והם חשבו אחרת וחז"ל התנגדו גם להם והיה מאבק בין הכיתות. היה הבדלים אפילו בלוח השנה, שלכיתות היו תאריכים אחרים.

בשנת 70 לספירה חרב בית המקדש השני. החורבן ארע על רקע המרד הגדול בעת שנשיא הכנסת הגדולה היה מזרע הלל. החורבן גרם לשבר גדול מבחינה לאומית ודתית כאחד.  אחד המפעלים הגדולים של חז"ל היה לעצב את החיים מחדש בלי מקדש, השאלה שניצבה בפניהם הייתה כיצד היהדות יכולה להמשיך בלי מקדש? הכיתות לא ידעו להסתגל למציאות בלי מקדש.

200 לספירה פלוס מינוס – אירוע ספרותי- נערכה המשנה- חיבור המשנה, חלק אומרים שזה היה בע"פ וחלק לא, עד אותו זמן כל אחד היה מעביר בסגנון שלו את המשנה,היה איזשהו פיזור כאשר החומר שלא כתוב עובר בע"פ ולא עבר בסגנון אחיד. בשנת 200 קם ר' יהודה הנשיא משושלת הלל. רבי יהודה הנשיא החליט לכתוב חיבור שנקרא המשנה. הוא החליט לערוך באופן תמציתי את הספרות בנוסח אחיד לספרות ההלכתית. בחרו אנשים עם זכרון טוב והם למדו אותה לפי אלה שטוענים שזה לא נכתב. יש אומרים שקדמו לזה נסיונות אך זה לא צלח ואומרים שר' יהודה לקח אפילו מהתמציות האלה. הוא ויתר על הטאבו של להשאיר את זה בע"פ כי החליט שיותר חשוב לשמר אותו למרות שאמרנו שיש כבר הטוענים שהוא לא עבר את זה ושמר על זה בע"פ.

המשנה היא הסיכום המרכזי של ספרות חז"ל עד לאותה תקופה. אירוע זה סיכם תקופה, ויצר מעבר, מאז ואילך כל עיסוק חכמים היה דיון במשנה.

הייתה אז תפיסה מורכבת לפיה ישנן מחלוקות שלא הוכרעו וכל אחד עשה לפי ראות עיניו וזה היה גם רצון ה' שתלך לפי מה שליבך אומר עד שתוכרע החלטה בעניין המחלוקת ואז תעשה לפי מה שהוכרע.

המשנה הייתה נקודת ציון משמעותית, לא תמיד כתוב במשנה מה הייתה ההכרעה הסופית בכל סוגיה. על יסוד המשנה נוצרו שני תלמודים שהם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד בבלי זה תלמוד שנוצר בבבל, היה אז ריכוז יהודי גדול בבבל. במקביל פעלו חכמים גם בא"י שיצרו את מה שקוראים לו היום תלמוד ירושלמי, זה נקרא תלמוד ירושלמי למרות שירושלים אז הייתה חרבה וקוראים לו כך משום כבודה של ירושלים והתלמוד הירושלמי למעשה נוצר כנראה בטבריה. בתלמוד יש הרבה דיונים אבל גם פסק הלכה בסופו ויש גם סיפורים עם הקשר אינטואיטיבי. התלמודים נוצרו בשנת  400 [ירושלמי] ובשנת 500[בבלי], עברו הרבה שנים מעריכת המשנה ולא כתבו כל הזמן הזה כי לחלק הייתה קשה הארמית ולא הרבה יכלו ללמוד את הלמוד, וזה המרכז ביחד המשנה של ספרות חז"ל, שם בערך מסתיימת ספרות חז"ל.

היום לומדים יותר את התלמוד הבבלי כי אז החכמים שהיו בבל הייתה להם יותר סמכות להפיץ את התלמוד, היה להם קשר להרבה מחוזות גם כמו ספרד ואפריקה ונוצר קשר בין הקהילות לבינם ולכן הרבה קיבלו את המסורת של התלמוד הבבלי ואפילו החכמים של ישראל קיבלו עליהם את התלמוד הבבלי.

אנשי ישראל הלכו אז לפי התלמוד הירושלמי ומי שבחו"ל הלכו לפי התלמוד הבבלי, היום הולכים לפי התלמוד הבבלי.

לצד חיבור המשנה ע"י ר' יהודה הנשיא חובר קצת אחריו חיבור תוספתא שמקביל למשנה ובנוי באותה חלוקה אך הוא מרחיב את מה שיש למשנה, למשל אם יש הלכה במשנה אז בתוספתא יש נימוק או סיפור שמספר על מחלוקות בנוגע אליה. חיבור שלישי מתקופה זו, לצד המשנה והתוספתא, הוא מדרשי הלכה שהם כמה ספרים. המשנה קובעת הלכות לפי נושאים, אין במשנה קשר בין הלכה לבין פסוק בתורה, מביאים הלכות בצורה מופשטת. מדרשי הלכה חוברו ע"י חכמים אחרים ושם הם מסכמים הלכות כפי שנלמדו מהפסוקים. הסדר של מדרשי ההלכה הוא לפי סדר פסוקים ולא נושאים, לכל ספר בתורה חוץ מבראשית יש מדרש הלכה ששם יש את ההלכות. כל הקבצים של המשנה, תוספתא ומדרשי ההלכה נקראים ספרות תנאית, זה בא מהילה תנא, זה כינוי לכל החכמים שפעלו עד התקופה הזו. אחרי התנאים הגיעו האמוראים והספרות שלהם היא ספרות אמוראית, לספרות האמוראית היו יותר מאשר שני התלמודים שהם לא היו בנויים על המשנה והם עוסקים באגדות שהם מדרשי אגדה.

ספרות חז"ל: המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד ומדרשי האגדה

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות