במאמר הקודם ראינו כי מרקס סבור כי כל הצורות המאוחרות של חלוקת העבודה בחברה האנושית הן צורות של ניצול מצד קבוצה קטנה ושולטת את הקבוצה הגדולה והנשלטת. לטעמו של מרקס אין כל הבדל בין הניצול של עבד או צמית בעבר לבין הניצול של הפועל הפרולטר העת המודרנית. הסיבה לפי מרקס היא שלפועל, כמו העבד או הצמית, אין רכוש מלבד גופו שלו (דהיינו, כוח העבודה שלו) ועל כן הוא מחוייב ללכת ולעבוד אצל הקפיטליסט שאינו משלם לו את מלוא ערך העבודה שלו, שכן בעל ההון עושה רווח על העבודה של הפועל. הפועל מרוויח בדיוק מספיק בכדי שמעמד הפועלים לא יגווע, אך השיטה בנויה כך שבעל ההון רק יצבור יותר ויותר הון בעוד שהפועל ישאר בדיוק באותו מצב.
את היחסים האלו בין מנצלים למנוצלים מכנה קרל מרקס "יחסים מעמדיים" שהתקיימו לדעתו לכל אורך ההיסטוריה מאז היווצרות החברות האנושיות הראשונות. יחסים אלו מושתתתים על ניגוד אינטרסים מהותי בין מנצלים ומנוצלים וקונפליקט זה הוא לדעת מרקס הכוח המניע בהיסטוריה (מטריאליזם דיאלקטי).