סיכום בהיסטוריה: חילוקי הדעות בין הזרמים בציונות לגבי תפקיד התנועה הציונית ויעדיה

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה א

התנועה הציונית איננה אחידה, התקיימו בה זרמים וכיוונים שונים בכל מה שקשור ליעדים ולהגשמה. לדוגמה: ציונות מדינית, ציונות מעשית, ציונות סינטטית, ציונות דתית, ציונות רוחנית, ציונות סוציאליסטית. המשותף לכולם הוא שלילת הגולה וראיית ארץ- ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.

ראה גם: זרמים בציונות

הציונות המעשית

מנהיג: י.ל. פינסקר

מטרה: עלייה לארץ-ישראל

ברחבי רוסיה (שבה אין אמנציפציה) החלו להתארגן עשרות קבוצות ללא הנהגה מרכזית וללא קשר ביניהן. הקבוצות נקראו "חובבי ציון" והמשותף לכולן היה שיש לנקוט מעשה ולעלות לארץ ישראל הציונות המעשית היא הזרם המבטא את האידיאולוגיה של תנועת "חיבת-ציון" (חובבי ציון), אשר דגלה בשיבת העם לארצו בדרך המעשית, בתחייתו הלאומית ובשיבה לעבודת האדמה. דבר זה בא לידי ביטוי בעלייה הראשונה, אשר התבססה על אגודות "חובבי-ציון" שעלו לארץ, הקימו את המושבות והכשירו את הקרקע לעליות האחרות

הם התנגדו להרצל משום שהוא תמך בעלייה לא"י רק עם קבלת הצ'רטר והם, לעומת זאת, ביקשו לעלות לא"י באופן מידי ומעשי כדי לקבוע עובדות בשטח. בקונגרס הציוני הראשון הושגה פשרה בין שני הזרמים, ונקבע כי יש לעלות לא"י ובמקביל לפעול לשם השגת הצ'רטר (על בסיס זה התפתחה הציונות הסינתטית). אנשי הציונות המעשית-חובבי ציון, היו בין המתנגדים העיקריים להרצל ב"פרשת אוגנדה". הם טענו כנגדו שהוא זנח את רעיון א"י למען אוגנדה וקראו לרעיונו בגידה משום שזה נגד את המצע של תכנית באזל מ- 1897.

הציונות המדינית

מנהיגים: בנימין זאב הרצל, מכס נורדאו

מטרה: השגת צ'רטר (אשרה מטעם אומות העולם לעליית יהודים לארץ- ישראל)

הרצל (1860- 1904) האמין בתחילת דרכו בהשתלבותם של היהודים בחברה האירופית. הוא חשב שהיהודים צריכים להתבולל. במהלך משפט דרייפוס שהה הרצל בפריס כעיתונאי והיה עד לסערה הציבורית שהמשפט עורר. צרפת אשר הרצל ורבים אחרים ראו בה מולדת של זכויות האדם, של החירות, השוויון והדמוקרטיה גרמה לאכזבה גדולה. ההמון הצרפתי השתולל, בכל מקום צעקו מוות ליהודים הבוגדים ואף פגעו ברכוש יהודי. הרצל נתקל כבר בעבר בתופעה האנטישמית באירופה אך פרשת דרייפוס בפריס בירת האמנציפציה הוכיחה כי אין ולא יהיה לעולם שוויון אמיתי. לכן הפתרון לבעיה היהודית לדעת הרצל צריך להיות פתרון לאומי במדינה עצמאית בהסכמת מדינות העולם.

בעקבות משפט דרייפוס מפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (1896).

בספר מנתח הרצל את הבעיה היהודית הוא מגדיר אותה כבעיה לאומית. היהודים הם לאום בתוך לאום, והם לאום שונה מהסביבה בתרבות, בשפה, במנהגים, בלבוש ועוד. השוני של היהודים מעורר את השנאה של הסביבה אליהם, לכן אין פתרון לבעיה האנטישמית המסוכנת והעלולה להביא לאסונות גדולים יותר. הרצל טען כי לכל מקום אליו ילכו היהודים האנטישמיות תרדוף אותם, שאלת היהודים נמצאת בכל מקום ולכן חייב להיות רק פתרון אחד והוא פתרון לאומי. הוא טוען שניסיונם של היהודים להשתלב בחברה, להיות נאמנים, ואף להתבולל, לא פתרו את הבעיה האנטישמית. הבעיה האנטישמית תיפתר רק כשתימצא טריטוריה ליהודים אשר תהיה מקובלת על-ידי עמי העולם.

"תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על-פני האדמה , שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים, לכל השאר נדאג בעצמנו."

הרצל העדיף את ארץ-ישראל אך היה מוכן להתפשר גם על מקום אחר כאשר נתקל ביהודים נרדפים שנזקקו דחוף למקלט.

הרצל האמין כי למדינות העולם יהיה רצון לפתור את הבעיה היהודית בארצם.

הציונות הסינטטית

מנהיגים: חיים ויצמן ונחום סוקולוב

מטרה: שילוב הציונות המעשית והמדינית.

לאחר כישלונה של הציונות המדינית של הרצל ולבסוף מותו ב- 1904 נולדה הציונות הסינטטית בהנהגתו של דר' חיים ויצמן. ויצמן לא ראה סתירה בין שתי ההשקפות מבחינתו הייתה חשיבות גדולה להמשך הפעילות המדינית להשגת צ'רטר, וחשיבות גדולה להמשך העלייה לארץ-ישראל במיוחד נוכח המציאות הקשה במזרח-אירופה. מבחינתו העובדות שהציונות המעשית תיקבע בשטח תעזורנה להשגת היעדים הדיפלומטים.

הציונות הרוחנית

מנהיג: אחד העם (אשר צבי גינצבורג)

יעדים: הכשרה רוחנית וחינוכית

אחד העם היה מתנגדו החריף של הרצל, הרצל מתייחס לצרת היהודים ולדעתו של אחד העם הצרה היותר גדולה היא צרת היהדות. הוא הקים אגודה בשם "בני-משה" ובעיתונו "השילוח" קבע כי דרכו של הרצל אינה מכירה בבעיה האמיתית של היהודים שהיא בעיה של משבר רוחני. בגלל האמנציפציה והשוויון העם היהודי התרחק מהיהדות ומערכיה. היהודי התרחק מהדת ומהמורשת היהודית וזה לדעתו חמור יותר מהאנטישמיות כי היהודי איבד את הקשר עם העם היהודי וכך יתחסל העם מאליו. לכן כדי ליצור אומה

יהודית צריך ראשית לחדש את הקשר עם המורשת היהודית, זו לדעתו מטרת המדינה היהודית- ללכד את היהודים סביב ערכיים יהודים. לא תתיכן הצלחה ללא חינוך והכשרת הלבבות בגולה לפני העלייה לארץ-ישראל. רק לאחר מיכן יהיה נכון לעלות לארץ ולהקים בה מרכז רוחני לעולם היהודי כולו. הרצל לדעת אחד העם מתעלם מהדת ומהתרבות היהודית ולכן מתעלם מהעבר וללא עבר אין הווה ולא יהיה עתיד.

הביקורת של אחד העם כלפי הרצל

הוא מתח ביקורת על הציונות המדינית של הרצל. לדעתו גם עם הצ'רטר, אין את התנאים הכלכליים אשר יאפשרו את קליטת היהודים בה. הוא מתנגד לדעתו של הרצל האומר שניתן לקבץ את כל היהודים בא"י. משום שלא כל היהודים ירצו לבוא, לא יושג אישור לכולם, אין די מקורות לקיום עבור כולם, אין פרנסה לכולם והערבים לא יוותרו על אדמותיהם.

הוא טוען שרעיונותיו של הרצל הם אשליה, משום שאין א"י מסוגלת לקלוט את כל היהודים. אחד העם דגל בדרך איטית והדרגתית להקמתה של מדינה עברית בא"י.

הציונות המדינית מתעלמת מהתכנים היהודיים ומזניחה את הרוחניות, על ההנהגה הציונית לשים דגש בתחום התרבות והחינוך של היהודים בעולם.

הוא מבקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", הוא מבקר את תוכניתו הבלתי ריאלית כמו ההגירה ההמונית שאינה ברת ביצוע לדעתו. הוא מתנגד לאופי הקוסמופוליטי שהרצל משווה למדינה היהודית שתקום ואשר זונח את המדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי.