המרד הגדול ברומאים ותוצאותיו – סיכום מעולה!

המרד הגדול ברומאים ותוצאותיו 

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה א

המרד הגדול של יהודי ארץ ישראל כנגד השלטון הרומאי בארץ פרץ בשנת 66 לספירה ונמשך מספר שנים: בשנת 70 דוכא המרד כמעט סופית: ירושלים נכבשה ונחרבה ובתוכה בית המקדש השני שנחרב בידי הרומאים ומצביאם טיטוס. המעוז האחרון של המורדים, מצדה, נפל שלוש שנים לאחר מכן, ובכך הסתיים המרד סופית.

הרקע למרד הגדול

מרד החשמונאים פרץ בשנת 167 לפני הספירה, ובתום שנים ארוכות של קרבות ומלחמות, בריתות ובגידות, הסתלקה הממלכה הסלווקית משלטונה בארץ (ועם כל הכבוד למכבים הגיבורים, זה היה בגלל בעיות הרבה יותר גדולות מהיהודים המורדים: הממלכה הסלווקית הלכה ונחלשה בגלל האיום של הפרתים ממזרח, האימפריה הרומית ממערב, ומלחמות אחים בשושלת השלטון הסלווקית). עובדה מעניינת: יהודה המכבי, לפני מותו בקרב, בשנת 160 לפנה"ס, כרת ברית עם ידידות והגנה הדדית עם רומא! והנה, לא חלפו 200 שנה (חלפו 230) והיחסים בין היהודים ביהודה ובין האימפריה הרומית הלכו והדרדרו עד למרד הגדול שהביא חורבן איום ונורא על יהודה (מה לעשות: הרומאים היו יותר חזקים). איך? למה? מדוע? אז ככה…

קרוב למאה שנים שלטו בארץ החשמונאים: ממלכת יהודה גדלה והתעצמה בשנים אלו: היהודים הפכו לרוב בארץ, הנוכרים בארץ הורידו פרופיל, רבים מהם התייהדו או גוירו: ולמרות שהשליטים החשמונאים לא היו אהודים על כל האוכלוסיה היהודית, שנים אחר כך, כשיהודה איבדה לחלוטין את עצמאותה: רבים מהיהודים התרפקו על הזכרונות של ממלכת החשמונאים, ממלכה יהודית עצמאית, חזקה וגאה!

אז איך איבדה יהודה את עצמאותה כעבור פחות ממאה שנה? בשנת 67 לפנה"ס האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס נאבקים על כס המלכות, והרומאים נדרשים להתערב… כעבור ארבע שנים (63 לפנה"ס) המצביא הרומאי הדגול: פומפיוס, כובש את סוריה ואת ארץ ישראל, וארץ ישראל ויהודה בתוכה הופכות לחלק מהאימפריה הרומית המתרחבת. בתחילה יהודה ממשיכה להיות ממלכה אוטונומית הכפופה לרומא, אך נשלטת על ידי מלכים יהודים: הורקנוס ולאחריו הורדוס, יהודי ממשפחה אדומית מיוחסת, אך לאחר מות הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, המצב מדרדר במהירות והרומאים מחליטים להפוך את יהודה לפרובינקיה: מחוז של האימפריה הרומית הנשלט ע"י פקידים רומאים.

השלטון הרומי בארץ

השליט הרומאי בארץ (בפרובינקיה: "יודיאה") נקרא נציב. בין השנים 6 ל- 41 לספירה שלטו בארץ מספר נציבים רומאים (הידוע בהם: פונטיוס פילטוס, נזכר הרבה בברית החדשה, כנציב שצלב את ישו). מ- 41 עד 44, היו שלוש שנים שהקיסר קלאודיוס העניק את השלטון בארץ למלך שהיה נצר לשושלת החשמונאית: אגריפס הראשון (נכד של הורדוס ושל מרים החשמונאית), דבר שהיהודים קיבלו בהתלהבות בסה"כ. אגריפס גדל ברומא, והוא וקלאודיוס, שהיה ילד כאפות שאף אחד לא חשב שיהיה פעם קיסר, היו משחקים יחד בארגז חול… אך ב- 44 אגריפס מת (כנראה הורעל), וקלאודיוס החזיר את שלטון הנציבים, שהלכו ונהיו מושחתים ועוינים כלפי היהודים: דבר שהגביר את הסלידה מהשלטון הרומי ואת האהדה לקנאים היהודים שהטיפו למאבק ברומא ולחידוש העצמאות המדינית ביהודה.

פרוץ המרד

במשך 20 השנים הבאות גברה השנאה בקרב היהודים כלפי רומא והנציבים, גברה מאוד העוינות והיריבות בין הנוכרים (והשומרונים) ובין היהודים שחיו בארץ: היהודים הרגישו שהנוכרים הרימו ראש ומנסים להשתלט על הארץ (לא כמו בתקופה של שלטון החשמונאים, אז היו היהודים השולטים, הונוכרים ידעו את מקומם), התנועה של הקנאים משכה עוד ועוד חסידים, הפערים החברתיים והכלכליים בקרב החברה היהודית הלכו והעמיקו, ורבים רבים מהיהודים, בני השכבות הנמוכות, נהרו אחרי משיחים וכתות שונות שהבטיחו גאולה קרובה (הנוצרים, למשל). הקרקע הייתה מוכנה להתפרצות: הגפרור שהצית אותה היה החלטת הקיסר נירון בשנת 66 לספירה להעניק את המעמד הבכיר בעיר המעורבת קיסריה (בירת הפרובינציה) לנוכרים המתיוונים, ולא ליהודים הרבים שחיו בעיר.

הנוכרים בעיר יוצאים בחגיגות המסתיימות בהתנפלות על בתי הכנסת ועל היהודים בעיר: במהומות נהרגים יהודים רבים, דבר שגורר תגובות זועמות ברחבי הארץ, כאשר בערים מעורבות אחרות מתחילות התנגשויות בין יהודים ונוכרים. השלטון הרומי הנוטה לצד הנוכרים מתערב לטובתם (חיילי המשמר הרומי המקומיים גויסו מתוך האוכלוסיה השומרונית והנוכרית בארץ). היהודים הקנאים בירושלים, מגרשים את הנציב ומשתלטים על מצודת אנטוניה, בה ישב חיל מצב של הרומאים.

הנציב הרומי בסוריה (אשר הנציב ביהודה כפוף אליו), גאלוס, פולש לארץ בראש ליגיון רומי (הליגיון ה- 12), אך המורדים מצליחים לבלום אותו בבית חורון ולהשמיד את הליגיון בקרב: זהו שחזור כמעט מדוייק של קרב הנצחון של יהודה המכבי, 230 שנה לפני כן: המורדים באקסטזה!!! בטוחים שאלוהים לצידם ושהם בדרך לניצחון על האימפריה הרומית, לשלטון יהודי על הארץ ולעצמאות של יהודה!

דיכוי המרד הגדול

את דיכוי המרד הגדול, שמתפשט על פני כל הארץ, ניתן לחלק לארבעה שלבים:

1. לאחר תבוסת גאלוס, נשלח לארץ המצביא הרומי אספסיאנוס עם שני ליגיונות (חמישי ועשירי), ובסיוע של בנו, טיטוס, העומד בראש הליגיון ה- 15, מדכא את מוקדי המרד בגליל ובגולן (יודפת, גמלא ועוד). יוסף בן מתיתיהו, מפקד המרד בגליל, נופל בשבי, הופך ליוספוס פלביוס, ומתחיל לכתוב את תולדות המרד: זהו המקור העיקרי עליו מסתמך כל הידע ההיסטורי שלנו על המרד. [את יוספוס יש לקרוא בביקורתיות כמובן: למשל, בבואו לתאר את הגורמים למרד, מנסה יוספוס לנקות את מרבית העם היהודי מהאשמה, ולכן מציג את הקנאים כעדה קיצונית בעם, שגררה את כולם למרד. למען האמת רוב הפרושים, העדה עליה נמנה יוספוס, ושמרבית העם ביהודה נהה אחריהם, היו קנאים למדיי ותמכו במרד! עוד עיוות היסטורי קשור לתפקידם של אפסיאנוס ובנו טיטוס בחורבן: יוספוס הופך לבן חסותם ברומא, ולכן הוא מציג אותם באור מאוד חיובי, כאילו הם עצמם לא רצו להחריב את בית המקדש, רק החיילים חמומי המוח הם שהתפרעו והביאו לחורבן הנורא…].

המרד בגליל מדוכא לחלוטין עד 68 לספירה.

2. בשנת 68 לספירה הקיסר נירון, שאיבד את שלטונו באימפריה, ושהוכרז כאויב המדינה ע"י הסנאט, מתאבד! עם מותו, לא נשארו בכלל יורשים משושלת הקיסרים שהחלה ביוליוס ובאוגוסטוס (כולם מתו טרם זמנם, הנשים שלהם הרעילו אותם…). ברומא הבלאגן חוגג, וכל מיני מצביאים בכירים מנסים לתפוס את השלטון בתמיכת חייליהם. אחרי ששלושה "קיסרים" עולים ומתחלפים, הליגיונות שלחמו כאן ביהודה ובסוריה עולים על רומא, משתלטים עליה ומכריזים על אספסיאנוס כקיסר. הפעם זה מחזיק מעמד! בסה"כ ישלוט אספסיאנוס באימפריה 10 שנים (69 – 79), עד מותו, ויוריש את הקיסרות לבניו: טיטוס ולאחריו דומיטיאנוס.

3. טיטוס, שהמתין עם חייליו, עד שאבא שלו יתפוס סופית את השלטון ברומא, יוצא לירושלים, להשלים את דיכויו של המרד. הוא שם עליה מצור עם ארבעת הליגיונות (קרוב ל- 80,000 חיילים!!), אבל את רוב "העבודה" עושים היהודים הקיצוניים עצמם, שמחסלים זה את זה בתוך העיר הנצורה. הרומאים יכולים פשוט לחכות עד שהיהודים בעיר יהרגו אחד את השני… על זה נאמר שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם! בקיץ של שנת 70 לספירה, לאחר מספר חודשי מצור, טיטוס פורץ את חומות העיר, משתלט על מצודת אנטוניה ועל מתחם בית המקדש (בתשעה באב): בית המקדש נשרף ונחרב, וכעבור חודשיים נוספים נופלת גם העיר העליונה (היכן שהרובע היהודי של היום) וירושלים נכנעת סופית. מאות אלפי יהודים נהרגו במהלך המרד ובמצור, קרוב למאה אלף נלקחים בשבי, נמכרים לעבדות והמנהיגים מובאים לרומא ומוצאים להורג.

4. לאחר שהרומאים כובשים את אחרוני המעוזים של המורדים, נותרת מצדה, המעוז האחרון של הקנאים המורדים (הכת ששלטה בהר, נקראת על ידי יוספוס: "הסיקריים", בראשם עמד אלעזר בן יאיר). רק בשנת 73 לספירה מתפנים הרומאים לחסל קן אחרון זה של התנגדות לשלטונם. המצביא סילווה בראשות ליגיון (לא גדול) שמים מצור סביב ההר, עליו חיו קרוב לאלף איש: הסיקריים ומשפחותיהם.

הרומאים בונים סוללת עפר אדירה עד לראש המצוק, עליה ניתן להוביל ציוד וחיילים ולהביאם עד לחומות ההר. כאשר רואים המורדים שהרומאים השלימו את הסוללה והביאו את כלי המצור עד לחומות, וברור שבתוך שעות הם גם יפרצו את החומות ייכנסו להר ויטבחו במגינים (או יתפסו אותם וימכרו אותם לעבדות), נותן אלעזר בן יאיר נאום חוצב להבות (האמת שזה נאום שיוספוס, שכותב את הסיפור, שם בפיו, אי אפשר לקבוע האם אכן אלעזר נאם אותו ומה בדיוק הוא אמר…). אלעזר מעודד את אנשיו שלא להיכנע, ולא ליפול בשבי או בחרבם של הרומאים, אלא להתאבד (יותר מדוייק לרצוח את משפחותיהם ואחד את השני, עד שהאחרון מתאבד). כשהרומאים פורצים למחרת להר, הם נדהמים לגלות שהיהודים כולם שחוטים! במונחים של עולם הערכים היווני והרומי, זהו מעשה גבורה והקרבה, להרוג את עצמך ולא להיכנע או ליפול בשבי: יוספוס רוצה להרשים את קוראיו ולהדהים אותם (הוא כותב את הדברים ביוונית). [יש לציין שלמרות הניסיון שלו לעורר רושם, לא מדובר כנראה בפיברוק ההיסטוריה, בגלל שהספר נכתב בשנים שמייד אחרי המרד, והיו אלפי עדים שיכלו לסתור את הדברים אם יוספוס היה ממציא את עניין ההתאבדות ההמונית… אני לא יודע אם דוברי היוונית שקראו את הספר התרשמו כל כך, אבל הציונים שקראו אותו, לאחר שתורגם לעברית במאה העשרים, מאוד התרשמו – והתחילו לעלות להר, במסעות, בטיולים, לעשות שם בר מצוות והשבעות של טירונים בצה"ל, הופעות של שלמה ארצי ודייויד ברוזה ומה לא… מאז יש לנו את הסיסמא: שנית מצדה לא תיפול!!] 

בגדול: היהודים הפסידו – הרומאים ניצחו. לצאת למרד הגדול היה בדיעבד רעיון קנאי ואובדני. 

ראו גן: הסיבות לניצחון הרומאים במרד הגדול

תוצאות המרד הגדול

1. הרס כלכלי: ירושלים נחרבה, בית המקדש נשרף ונחרב, מקומות אחרים בארץ נחרבו או ננטשו. המעוז האחרון של המורדים במצדה – נכבש אף הוא לבסוף. הארץ כולה ניזוקה משנות המלחמה, יישובים נפגעו או נכבשו, אפילו הנוף השתנה ונפגע: עצים רבים נכרתו ושימשו לצרכי המצור של הרומאים. (חשוב לומר כי הרומאים לא פגעו בערים שלא מרדו בהם, כמו ציפורי וטבריה).

2. יהודה המשיכה להיות פרובינקיה רומית שהייתה כפופה לקיסר הרומי. הקיסר מינה נציבים ממעמד גבוה ולרשותם הועמד לגיון רומי שחנה בקביעות בירושלים. האוטונומיה המשפטית של יהודה התבטלה והם הפכו להיות נתינים זרים נטולי זכויות משפטיות- פוליטיות. נותרה להם רק האפשרות לחיות ע"פ דתם היהודית. קיסריה היא מרכז המנהל הרומי בפרובינקיה.

3. משבר דמוגרפי: בסה"כ נהרגו מאות אלפי יהודים. יוסף בן-מתתיהו מספר כי למעלה מ-90,000 יהודים נלקחו בשבי לאחר נפילת י-ם ונשלחו לעבודות פרך, נלחמו בחיות טרף בחגיגות שנערכו בערים ההלניסטיות. כ- 10,000 יהודים הוגלו לרומא כדי לפאר ולקשט את מצעד הניצחון של טיטוס על יהודה, לאחר-מכן הם נמכרו לעבדות. מצב זה יצר משבר דמוגרפי ביהודה שהחריף יותר עם עזיבתה של האצולה היהודית ששימשה כמנהיגת היישוב היהודי עד לפרוץ המרד.

4. אובדן ההנהגה היהודית: רוב מנהיגי המרד נהרגו בזמן המלחמה או נלקחו בשבי והוצאו להורג. המעטים שהצליחו להישאר בחיים ולא נתפסו נאלצו להסתתר. עם חורבן בהמ"ק השני משרת הכהן הגדול התבטלה והאריסטוקרטיה ממעמד הכהנים איבדה ממעמדה ונשכחה או נעלמה.

5. תוצאה דתית: חורבן י-ם וחורבן בהמ"ק ששימש מרכז דתי- רוחני ולאומי של העם  היהודי במשך כ-  שנה 600 יצרו משבר עמוק בעולמם של היהודים. כתוצאה מחורבן המקדש לא ניתן היה לקיים את המצוות הקשורות בו: הקרבת קרבן עולה, התמיד, העלייה לי-ם בימי שלושת הרגלים, נסך היין ועוד. משרת הכהן הגדול התבטלה ואיתה עבודת הקרבנות, מתן תרומות, מעשרות ועוד. מוסד הסנהדרין (מועצת הזקנים) בו ישבו 71 דיינים ע"פ המסורת היהודית, החל לנדוד מלשכת הגזית בבהמ"ק שבי-ם ליבנה (המרכז הדתי- רוחני שיקום לאחר חורבן בהמ"ק השני) ומשם לעוד ערים נוספות, עד שלבסוף מוסד זה יתבטל.

צורת הפולחן היהודית השתנתה: לא עוד הקרבת קורבנות ועבודת כהנים בבית המקדש: הדגש עובר ללימוד תורה ומשנה ע"י חכמי הפרושים (יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל, רבי עקיבא….). החכמים פוסקים הלכות ומעצבים את אופיה של היהדות הרבנית: הגרסה ששורדת את החורבן וממשיכה להתקיים לאורך אלפיים שנה עד ימינו. בית הכנסת הופך להיות מקום הפולחן, והתפילה מחליפה את הקרבת הקורבנות. נוסחי התפילה המוכרים לנו עד היום מתעצבים ונקבעים בתקופה זו.

6. הרומאים הענישו את היהודים: החרימו מהם קרקעות, יש הטוענים כי הופקעו רק קרקעותיהם של מורדים שנהרגו או נלקחו בשבי. לעומתם, יש הטוענים כי הופקעו קרקעות מכלל תושבי המקום כאמצעי ענישה קולקטיבי של האוכלוסייה המקומית.  חלק מהקרקעות שהופקעו הועברו לבעלות הקיסר וחלקם נמסרו לנוכרים. כתוצאה מהפקעת הקרקעות נושלו האיכרים. חלקם הפכו לאריסים (=איכרים שמקבלים את הקרקע לזמן מוגבל לשם עיבודו ומתן חלק מהיבול לבעלי הקרקע). היו גם יהודים שסיפסרו בקרקעות אלו ותרמו לנישול של יהודים אחרים מרכושם!

7. מעמדם של היהודים בכל העולם הרומי נפגע. הרומאים הטילו על כל היהודים מס מיוחד כעונש ("מס שתי הדרכמות", במקום המס שהיה נהוג לשלם עבור בית המקדש, שעתה כבר חרב). זוהי הפעם הראשונה שמוטל מס על היהודים בשל יהדותם. באופן כללי הגבירו הרומאים את נטל המיסים על יהודה, וכן כפו על היהודים לעבוד בעבודות תיקון ושיפוץ ברחבי הארץ ולספק את צרכי חיל המצב הרומאי. יש לציין שלאחר המרד מוצב ביהודה חיל רומאי קבוע (לא רק חילות עזר מקומיים).

8. מצד שני – מעמד הנוכרים שחיו בארץ התחזק מאוד. בערים מעורבות כגון קיסריה ויפו כמעט לא נותרו יהודים, ומעמדן של ערים נכריות אלו ואחרות, שהיוו בסיסים של אוכלוסיה נאמנה לשלטון הרומי, התחזק על חשבון היהודים בארץ. כמו כן התחזק מעמד התושבים הרומאים בארץ שהתחברו לאוכלוסיה הנוכרית.

9. באופן כללי: רוחם של היהודים לאחר המרד שפופה. היהודים חוו הלם ומשבר רוחני קשה לאחר החורבן: בית המקדש היווה את מרכז החיים הדתיים והרוחניים, אך גם החברתיים והמדיניים ביהודה: יהודים רבים התייאשו, חלק אפילו התאבדו. חלק ודאי איבדו את אמונתם באלוהים. הרבה יהודים התפזרו בגולה, וחלקם גם התבוללו בהמשך. יהודים רבים נהגו מנהגי אבלות ומנעו מעצמם מזון ויין במשך תקופה לאחר החורבן.

בית המקדש לא הוקם מחדש מאז המרד הגדול והיהדות עברה שינוי רדיקלי מדת של פולחן קורבנות לדת של תפילה והלכה, ועד היום מתפללים יהודים לתקומת בית המקדש.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות