סיכום בהיסטוריה: בעיות הביטחון השוטף של ישראל לאחר מלחמת העצמאות

סיכום בהיסטוריה: בעיות הביטחון השוטף של ישראל לאחר מלחמת העצמאות

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה

בעיות הביטחון הבסיסי:

במרס 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות, והסכמי שביתת הנשק נחתמו בין ישראל לכל אחת מן המדינות הלוחמות (מצרים, ירדן, סוריה ולבנון). בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של המדינה הצעירה, הבין שמבחינתן של מדינות ערב הסכמי שביתת הנשק לא מהווים את סיומה המוחלט של המלחמה, אלא הפוגה זמנית בלבד. מדינות ערב לא הסכימו לקבל את גבולותיה החדשים של מדינת ישראל, שנוצרו לאחר המלחמה, ודרשו מישראל לסגת חזרה לגבולות שנקבעו בהתאם לתוכנית החלוקה ואת החזרת הפליטים הפלסטינאים לבתיהם.

ההנחה שמדינות ערב מתכוננות לצאת לסיבוב שני של מלחמה נגד ישראל, היא שהכתיבה במידה רבה את תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-50. במהלך השנים הראשונות שלאחר המלחמה, צה"ל נבנה על בסיס ההנחה, שמלחמה היא עניין של זמן, והדגש הצבאי הושם על הגנת גבולות המדינה בכדי להבטיח את קיומה של המדינה הצעירה, ולשם כך היה צורך בפיתוח כושר הרתעה והכרעה, ולא על מתקפה יזומה.

מדינת ישראל נאלצה להתמודד עם בעיות ביטחוניות בסיסיות:

  1. מאז הקמתה עמדה המדינה בסכנה ממשית בפני מתקפה ערבית כוללת, שעלולה הייתה לסכן את קיומה של מדינת ישראל. ישראל הייתה נתונה למתקפה מצדן של מספר מדינות ערב, כגון מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון.
  2. העומק האסטרטגי הצר של מדינת ישראל, העלה חשש כי בעת מלחמה תפוצל הארץ לשניים. עד מלחמת ששת הימים רוב האוכלוסייה רוכזה במישור החוף והייתה נתונה להתקפה ארטילרית יעילה של הערבים.
  3. גבולות המדינה ארוכים ומפותלים, וחלקם שנויים במחלוקת בין ישראל לשכנותיה, מכיוון שלא תאמו את הגבולות שנקבעו במסגרת החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר). הגבולות היו פרוצים, ללא גדר והיה קושי רב בהגנה עליהם.

 

בעיות הביטחון השוטף:

בעיות הביטחון השוטף הן הבעיות שנבעו מן ההתמודדות היומיומית עם ההסתננויות מתוך שטחי מדינות ערב השכנות, אל שטחי יישובי הספר (ישובים שבסמוך לגבול) בישראל. בנוסף, בעיות הביטחון השוטף כללו גם את המאבק על מקורות מי הירדן, ובעיית השטחים המפורזים (שטח שאין בו כוח צבאי לשום צד).

הגורמים לבעיות הביטחון השוטף:

  1. פגיעה בריבונותה של ישראל ע"י צבאות ערב השונים לאורך קווי שביתת הנשק, ניסיונות חבלה בעבודתם של חקלאים יהודים ביישובי ספר, ופגיעה במקורות המים של ישראל.
  2. פעולות של מסתננים (מחבלים פלסטינאים), מתך שטחי המדינות השכנות אל שטחי ישראל, במטרה לפגוע ברכוש ובנפש של יהודים.

 

התגברות המתיחות בין ישראל לשכנותיה – הסתננות ופעולות התגמול (כחלק מבעיות הביטחון השוטף):

בעיית ההסתננות – מערערת את תחושת הביטחון בשנות ה-50: תופעת ההסתננות נבעה בשלביה הראשונים ממניעים חברתיים וכלכליים משום שמדובר בפליטים פלסטינאים שרצו לחזור לבתיהם שננטשו במהלך המלחמה, מתוך רצון לאתר את משפחותיהם, להציל את רכושם ולחזור ולעבד את אדמותיהם. להסתננות זו לא היה אופי אלים, ונעשתה למטרות קיומיות. בתגובה לפעולות ההסתננות, לעיתים צה"ל פתח באש על המסתננים, דבר שהביא להסלמה ומאבק אלים.

ב-1953 הסלימה תופעת ההסתננות, שנועדה למטרות גניבת רכוש של יהודים, איסוף מודיעין והטלת טרור על האוכלוסייה היהודית ביישובי הספר. ההסלמה באה לידי ביטוי בפעולות הפדאיון (פליטים פלסטינאים שאומנו לפעולות טרור בשטח ישראל), שהגיעו ממצרים. הפדאיון חדרו לשטח ישראל ותקפו מטרות אזרחיות וצבאיות בדרום הארץ ומרכזה. פעילות זו נמשכה במקביל לפעילות הכוחות הצבאיים הסדירים של מצרים בגבול, שכללה ירי על ישובים, וסיורים של צה"ל ואף ניסיונות להשתלט על שטחים.

מאבק על מקורות המים – החל מ-1951 הסכסוך בין ישראל לסוריה היה על שאלת ייבוש החולה, שדרכה עבר נהר הירדן, ועל שאלת השליטה על הכינרת. מטרת ישראל הייתה להגדיל את כמות המים העומדת לרשותה, לחזק את השליטה הישראלית בשטחים המפורזים ולהבטיח את השליטה על הכינרת.

אולם המתיחות בגבול הצפוני לא פסק. קו הגבול בין ישראל לסוריה היה מטרים ספורים מהכינרת במטרה להשאיר את הכינרת כולה בידי ישראל. בפועל היה קושי ליישם הסדר זה בין סוריה לישראל בשל הקושי לשלוט שטח קטן ולמנוע מהאזרחים הסורים להשתמש במים. בנוסף לכך, על-פי ההגדרה הגבול בין שתי המדינות אמור היה להיות גמיש בהתאם לשינויים לקו המים, את הטענה הזו הסורים דחו, והתוצאה הייתה תקריות אש בין ישראל לסוריה.


ישראל יוזמת פעולות תגמול כפתרון לבעיית המסתננים:

כדי להתמודד עם תופעת ההסתננות נקטה ישראל פעולות תגמול צבאיות בשטחים שמחוץ לגבולותיה, כדי להשיג את היעדים הבאים:

  1. למנוע מהמסתננים (והפדאיון) לחדור לשטח ישראל.
  2.  להרתיע את מדינות ערב שריבונותם תפגע עם יאפשרו יציאה של מסתננים משטחן.
  3. להשיב לאוכלוסייה בישראל את ביטחונה מבחינה מורלית ומעשית.

פעולות התגמול במסגרת מדיניות פעולות התגמול נערכה באוקטובר 1953 פעולה צבאית גדולה בכפר קיביה. פעולה היתה תגובה על רצח שלושה יהודים ביהוד. בפעולה זו פוצצו חברי יחידת ה-101 בתים בכפר ונהרגו 69 בני אדם בעיקר נשים זקנים וילדים. האו"ם גינה את ישראל על הפעולה.

השלכות הפעולה פעולה זו יצרה מחלוקת גדולה בקרב שרי הממשלה. משה שרת שהיה שר החוץ הסתייג מן הפעולה וטען כי היתה חפוזה, משום שלטענתו ירדן העבירה לישראל כי תפעל לבלום הסתננויות משטחה. מחלוקת זו הובילה להתפתחות של שתי גישות באשר לפעולות צבאיות:

גישה מדינית: אותה ייצג שר החוץ משה שרת, שטען שאין לבצע פעולה צבאית חריפה מחשש להסלמה ויש להשאיר מקום להידברות. כמו-כן פעולות צבאיות פוגעות בדימוי של ישראל בזירה הבינלאומית.

גישה ביטחונית: אותה ייצגו בן-גוריון ומשה דיין, שטענו כי פעולות צבאיות ירתיעו את מדינות ערב ויחייבו אותן לשמור על הסכמי שביתת הנשק.

פעולות תגמול נוספות בעקבות המשך הפגיעה בתושבי ישראל ע"י מסתננים שפגעו במתפללים במושב שפריר, תקפו אוטובוס במעלה עקרבים ופגיעה ביהודים בקיבוצים "נחל עוז" ו"רמת-רחל", הגיב צה"ל בפעולות תגמול. פעולותיו של צה"ל בתגובה להתקפות היו:

  1.  תקיפת משטרת קלקיליה בגבול ישראל ירדן, אוקטובר 1956.
  2. מבצע חץ שחור (פברואר 1955) – במהלך פעולה זו פגעו כוחות צה"ל בבסיס המודיעין של מצרים בעזה. פעולה זו בלטה בייחודה מכיוון שנועדה לפגוע באופן ישיר במתקנים של הצבא המצרי. השלכותיה של פעולה זו, היו התגברות המתיחות בין ישראל למצרים, והתגברות פעולות הפדאיון, ואף הידוק הקשרים בין מצרים לברה"מ.
  3. מבצע עלי זית (דצמבר 1955) – צה"ל פשט על מוצבים סורים בחוף המזרחי של הכינרת בתגובה להתנכלויות של סורים לדייגים בכינרת. כ-50 חיילים סורים נהרגו, 30 נשבו ולצה"ל היו שישה הרוגים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות