סיכום מאמר: ארווינג גופמן – סטיגמה

סיכום מאמר: ארווינג גופמן – סטיגמה

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

תקציר: המאמר הנו סקירה של נושא הסגיטמה. גופמן פותח בהגדרת מושג הסטיגמה, ומושגים קשורים. לאחר מכן הוא מתאר דרכים בהן בעל סטיגמה עשוי לנהוג, ואת התוצאות של מפגשים מעורבים (בין בעלי סטיגמה לבין נורמאליים). ולאחר מכן דן בשני סוגי יודעים – אנשים שאינם בעלי סטיגמה אך אוהדים את בעלי הסטיגמה. בנוסף, הוא דן בהתפתחות המוראלית של בעל הסטיגמה, ומתאר ארבע דפוסי חיברות שונים של בעל הסטיגמה הנוצרים ע"י ההתפתחות המוראלית.

 

סטיגמה וזהות-חברתית

היוונים המציאו את המונח סטיגמה, כדי להורות על סימני היכר גופניים, המכריזים שנושאם הוא אדם פסול שחולל בהתאם לנוהג, ויש להתרחק ממנו. כיום משתמשים במונח במשמעות דומה, אבל הוא מיוחס לחרפה עצמה, יותר מאשר לעדותה הגופנית.

מושגים מקדימים

החברה יוצרת אמצעים לסיווג הבריות. כאשר מופיע זר עשוי המבט הראשון לאפשר לחזות מראש את "זהותו החברתית". התביעות שמוצגות "בפועל" ומייחסות לאדם מאפיינים במבט-לאחור פוטנציאלי, נקראות זהות חברתית שבפועל. הסיווג שאפשר להיווכח שיש לו למעשה יקרא הזהות החברתית הממשית.

כאשר יש אפיונים לא רצויים הסותרים את הסטריאוטיפ שלנו ביחס למה שטיפוס מסוים של יחיד אמור להיות, וגורם הפחתת הערך שבאפיון רב, מדובר בסטיגמה (ניגוד בין זהות-חברתית-שבכוח וזהות-חברתית-שבפועל).

במונח סטיגמה (ובשמות הנרדפים: כישלון, מום, מגבלה) יש שתי אפשרויות:

  1. מצבו של זה שערכו הופחת.
  2. מצבו של זה שערכו עלול להיות מופחת.

ישנם שלושה סוגי סטיגמה:

  1. הליקויים הגופניים.
  2. מיני דופי של האישיות (חולשת הרצון, שתלטנות, תשוקות לא טבעיות).
  3. סוגי הסטיגמה השבטיים – גזע, לאום ודת, המועברים באמצעות קשרי משפחה.

בכל הסוגים הללו מצויות אותן תכונות סוציולוגיות:

יחיד, שהיה עשוי להתקבל בקלות במגע חברתית רגיל, הוא בעל תכונה שיכולה להבליטו ולהרחיק מעליו את הפוגשים בו, בהחלישה את התביעה שמעמידים לו אפיוניו האחרים.

את עצמנו ואת מי שאינו סוטה בצורה שלילית מן הציפיות נכנה נורמאליים.

הנורמאליים נוהגים אפליות שונות המצמצמות את הזדמנויות החיים של נושא הסטיגמה, ויוצרים תיאוריית סטיגמה שתסביר את נחיתותו והסכנה שהוא מייצג.

יש להבחין בין הגשמת נורמה לבין תמיכה בה בלבד – כאן לא מתעוררת השאלה של הסטיגמה, אלא רק במקום שיש ציפייה מסוימת מכל הצדדים כי אלו שבקטגוריה נתונה צריכים להגשים נורמה מסוימת ולא רק לתמוך בה.

אפשר גם שיחיד לא יצליח לקיים את מה שתובעים ממנו ובכל זאת לא ייפגע מכך – אף שהוא נושא סטיגמה, אינו מתרשם או מצטער על כך.

אולם, באמריקה כיום נראה שהיחיד בעל הסטיגמה נוטה לדבוק באותן אמונות כמונו ביחס לזהותו. שנאה עצמית וביטול יכולים להתעורר רק כאשר הוא והראי נמצאים בסביבה.

התכונה העיקרית של מצבו-בחיים של היחיד בעל הסטיגמה היא "קבלה" – הוא אינו זוכה לקבל כבוד שציפה לו בשל זהותו החברתית, והוא עונה כהד לשלילה זו בכך שסבור שכמה מן האפיונים שלו אכן מצדיקים אותה.

הדרכים בהן אדם בעל סטיגמה מגיב על מצבו:

א.     ניסיון ישיר לתקן את מה שהוא רואה כבסיס האובייקטיבי של המגרעת שלו (דוג', ניתוח פלסטי).

ב.      ניסיון לשפר את מצבו בעקיפין ע"י הקדשת מאמץ אישי רב להשתלטות על תחומי פעילות, הנחשבים בדרך כלל כסגורים בפני בעל ליקוי כשלו, מסיבות גופניות או אחריות.

ג.      התנתקות ממה שקרוי מציאות, וניסיון בעקשנות להשתמש בפירוש לא-מקובל של אופייה של זהותו החברתי.

האדם בעל הסטיגמה עלול להשתמש בסטיגמה שלו ל"רווחים משניים", כמו תירוץ לאי הצלחה. הוא גם עשוי לראות ברכה מוסווית בייסורים שעברו עליו בגלל התחושה שהסבל יכול ללמד את הסובל את מהות החיים. בדומה לכך, הוא יכול להגיע להערכה מחודשת של מגבלותיהם של הנורמאליים.

תגובותיהם של הנורמאליים ושל בעלי הסטיגמה הן כאלו שיכולות להתרחש במשך פרקי זמן מתמשכים, או במבודד ממגע שוטף. גופמן מתעניין ב"רגעים מעורבים" – הרגעים בהם מצויים בעלי סטיגמה ונורמאליים באותו "מצב חברתי", כלומר יש נוכחות פיסית מיידית של שניהם.

עצם האפשרות החזויה-מראש של מגעים כאלה עשויה לגרום לנורמאליים ולבעלי סטיגמה לארגן את החיים באופן שימנע מפגשים כאלה, וסביר שהדבר יפגע יותר בבעלי הסטיגמה.

כאשר הם יפגשו, יהיו שני הצדדים מוכרחים להתייצב ישירות מול הגורמים והתוצאות של הסטיגמה.

בעל הסטיגמה עשוי לחוש לא בטוח בשאלה כיצד הנורמאליים יזהו ויקבלו אותו, ולחוש כי השיטה הרגילה לפירוש אירועי היומיום התערערה שכן הישגיו עשויים להתפרש בהתאם לנסיבות כסימנים ליכולת ניכרת וראויה לציון. בו בזמן הוא חש כי כישלונות זעירים עשויים להתפרש כביטוי לשונות שלו המסומנת בסטיגמה. כאשר מום בעל הסטיגמה הנו חזותי, הוא עשוי לחוש שהיותו נוכח בין נורמאליים חושפת אותו לפלישה לפרטיותו. גופמן טוען כי ליחיד בעל הסטיגמה הגלויה לעין יש סיבות מיוחדות להרגשה שסיטואציות חברתיות מעורבות נוטות לאינטראקציות מפחידות ולא מרוסנות.

כתוצאה מכך, עשויה תשומת הלב של שני הצדדים לסגת בחשאי ממטרותיה החברתיות, ומתרחשת "מודעות-לעצמו" ו"מודעות-לאחר", המתבטאת בפתולוגיה של קשיי אינטראקציה.

השייכים והיודעים

כאמור, הפער בין הזרות האפשרית והממשית של היחיד עשוי לגרום לניתוקו מהחברה ומעצמו. אולם לרוב ימצא שיש אחרים האוהדים אותו:

  1. השותפים לסטיגמה שלו – ביניהם יכול בעל הסטיגמה להשתמש בחיסרון שלו כבסיס לארגון החיים. מנגד, הוא עשוי לגלות כי סיפורי עמיתיו-לסבל משעממים אותו. בין אם בעלי הסטיגמה מתגבשים לקהילה ובין אם לא, ייתכנו סוכנים שייצגו את הסטיגמה ויזכו לתמיכת בעלי הסטיגמה. לרוב ישמשו סוכנים אלה כדוברים ומייצגים בפני ציבור של נורמאליים.
  2.  היודעים – אנשים נורמאליים שמצבם המיוחד עשה אותם ליודעים-מקרוב את סוד חיי בעלי הסטיגמה ואוהבים אותו. אנשים ידועים הם האנשים הגבוליים, שבפניהם אין היחיד בעל המום צריך לחוש בושה או להפעיל שליטה עצמי. סוגי האדם היודע:

א.     אדם שידיעתו באה מעבודה במוסד, הדואג לצרכי בעלי סטיגמה מסוימת (דוג', רופאים).

ב.      אדם הקשור לבעל סטיגמה דרך המבנה החברתי – קשר הגורם לחברה הרחבה יותר להתייחס במובנים מסוימים לשני האנשים כאחד (דוג', בני זוג). על פי רוב, נטיית הסטיגמה להתפשט מן היחיד בעל הסטיגמה אל הקרובים לו, היא ההסיבה לכך שנמנעים מקשרים אלו.

היודעים (בעלי סטיגמה של כבוד) יכולים להבין הן את בעל הסטיגמה (בהתייחסו לסטיגמה כאל דבר טבעי) והן את הנורמאליים (בנכונותו לשאת משא שאינו שלו הוא מעמיד מוסריות יתרה).

התפתחות מוראלית

התפתחות מוראלית הינה סיבה ותוצאה גם יחד של היות בעלי הסטיגמה נתונים לרצף של הסתגלויות אישיות. שלב אחד בתהליך החיברות הזה הוא השלב שדרכו לומד ומפנים האדם בעל הסטיגמה את נקודת מבטו של הנורמאלי, ורוכש ע"י כך את סברותיה של החברה הרחבה יותר ביחס לזהותו, ומושג כללי לגבי השאלה, איך זה להיות בעל סטיגמה מסוימת. שלב נוסף הוא כאשר אדם מגלה שיש לו סטיגמה. השילוב של שני שלבים אלה בהתפתחות המוראלית יוצרים דפוסי חיברות שונים:

  1. דפוס הכולל את אלו שיש להם סטיגמה מולדת – מתחברתים לתוך מצבם הנחות בעודם לומדים, ומפנימים את הסטנדרטים מהם הם נופלים.
  2. דפוס הנובע מיכולתה של משפחה (ובמידה פחותה גם שכונה) להפוך עצמה לגוף מגן על חבריה הצעירים. מסגרת כזו יכולה להגן על ילד בעל סטיגמה מלידה. הרגע בחיי היחיד בו המעגל הביתי שוב לא יוכל להגן עליו יגרום לחוויה מוראלית ברגע שיתרחש.
  3. דפוס המודגם ע"י מי שנעשה בעל סטיגמה בשלב מאוחר בחייו או שגילה זאת בשלב מאוחר – סביר שיהיה לאדם זה קושי בהגדרה מחדש של עצמו.
  4. דפוס המודגם ע"י אלו המחוברתים מלכתחילה בקהילה נוכרית, ולפיכך עליהם ללמוד דרך קיום שנייה אשר נתפסת ע"י הסובבים אותם כדרך האמיתית והתקפה –

בהתקשרות של אדם אל הקטגוריה שלו, בעל הסטיגמה, יש אמביוולנטיות מובנית. בשל כך, עלולות להתרחש תנודות בתמיכה שלו בשייכים לו. יהיו "מחזורים של התקשרות", שבאמצעותם ילמד לקבל את ההזדמנויות המיוחדות של השתתפות בקבוצה או לדחות אותן לאחר שכבר קיבל אותן. כמו כן, יהיו תנודות מקבילות באמונה בטבעה של קבוצת ההשתייכות, ובטבעם של נורמאליים.

יחסו של בעל הסטיגמה לקהילה הלא-רשמית ולמוסדות הרשמיים של בני סוגו, יכול להוות סימן להבדל גדול בין מי שנבדלים מהקבוצה לבין מי שמוצאים עצמם כחלק מקהילה מאורגנת היטב.

כאשר סוקר היחיד בעל הסטיגמה את ההתפתחות המוראלית שלו עצמו, יכול הוא לבחור ולעבד, מתוך מבט לאחור, התנסויות המשתמעות לו כהסבר לנוהגים העכשוויים שלו ביחס לבני סוגו ולנורמאליים. כך אפשר שתהיה לאירוע בחיים משמעות כפולה ביחס להתפתחות המוראלית, ראשית כרגע-אובייקטיבי מיידי לנקודת-מפנה ממשית, ומאוחר יותר (וגם קל יותר להוכחה) כאמצעי להסברת העמדה העכשווית.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות