?האם ישנן מוסכמות מיניות

הסיבה הטובה לאימוץ הסטנדרט נובעת מהסכנות של הסתמכות על כל דבר זולת הסכמה מפורשת. בהקשר זה מוסכמות עשויות לשחק תפקיד משמעותי במתן אפשרות לאנשים להביע הסכמה באמצעים אחרים ממילוליים מפורשים (ראה הפרק הקודם).

דאגלס הוסאק (Husak) וג'ורג' ס.תומס (Thomas) טענו כי ישנם מוסכמויות חברתיות בהן נשים מביעות הסכמה למין16. הם מצטטים מחקרים פסיכולוגים של "טקסי חיזור" בהם נשים נותנת עידוד בלתי-מפורש לניסיונות מצד גברים בכדי להעיד על נכונותן למגע. הם טוענים כי טקסים אלו מובנים מכיוון שנשים בחברה מעודדות לא להיות מפורשות מחשש שיראו כ"מתירניות".

פשע האונס דורש שיחסי המין יהיו ללא הסכמה ושהמבצע ימשיך במעשיו למרות ידיעתו על אי-הסכמת הקורבן17. אם אכן ישנן מוסכמות כאלו שלעיל אזי יהיה להן תפקיד חשוב הן במתן אפשרות לנשים לבטא את הסכמתן למין באמצעים לא מילוליים מפורשים והן בעידוד אמונה הגיונית מצד גברים שנשים מסכימות למין עימם.

לפני שנבחן טיעון יש לציין 4 נקודות. ראשית, מגוחך יהיה לטעון שאין מוסכמות מיניות. לדוגמא יחסים סאדו-מזוכיסטיים (פרק 11) הכוללים הסכמה מראש ומערכת אותות להסכמה למעשים ספציפיים.

זוג אוהב יכול לפתח במשך הזמן הבנה של מה כל צד רוצה ומוכן לעשות מבחינה מינית, הבנה זו יכולה להישען על מוסכמות ייחודיות לזוג. במקרה הראשון זרים יכולים לדון ולהסכים על מוסכמות מיניות, במקרה השני זוג אוהב מפתח אותן בהדרגה. הטענה של הוסאק ותומס היא שכולם, כולל זרים, יכולים להסתמך בהגיון על מוסכמות שלא הוסכמו במפורש בניהם.

שנית, סביר גם לטעון כי התנהגות מינית מפורשת יכולה להיות מובנת כהסכמה לאינטימיות גדולה יותר אם היא באה אחרי שאלה אם אינטימיות כזו מותרת. אם אישה מגיבה לשאלתו של גבר "האם את רוצה לשכב עימי?" ע"י פעולה מינית אילמת, אזי התנהגות זו בהקשר זה יכולה להיחשב כהסכמה. אך זה כמו השלכת המפתחות לעברך לאחר שביקשת להשאיל את מכוניתי, כאן אין צורך בהסתמכות על מוסכמות מיניות אלא על מוסכמה כללית לפי איזו התנהגות בלתי-מילולית נחשבת כתשובה חיובית לבקשת הסכמה כאשר זוהי אותה התנהגות עצמה (או משתמעת ממנה) שלה מופנית הבקשה.

שלישית, אין לעשות שימוש במוסכמות מיניות במובן שהעדר התנגדות מסמל הסכמה. היענות אילמת לניסיון מצד גבר לא צריכה להיחשב כהסכמה . הטיעון הוא שאכן ישנן התנהגויות מפורשות שמהוות הסכמה תחת מוסכמה מינית. רביעית, המוסכמות לכאורה, אם אכן יש להן משקל משוער באפשרן להסכמה להיות מובעת ע"י התנהגות, מחזיקות במשקל זה רק בהעדר התנגדות מפורשת. אסור לטעון שאישה הסכימה בשל התנהגות כזו כאשר היא אמרה "לא". הטיעון הוא שבהעדר סימנים אחרים הסכמה יכולה להשתמע מהתנהגויות הנגזרות ממוסכמות מיניות.

לפיכך ישנם ארבע קשיים גדולים עם טיעונם של הוסאק ותומס. ראשית הם מתארים את המוסכמות בדרך אמביוולנטית, בייחוד המעבר מפירוש חלש לחזק הרבה יותר של המוסכמה הנידונה. ייתכן ואכן ישנן מוסכמות בהן מביעות נשים את עניינן בגבר, אך אין בכך בכדי להעיד שהאישה תסכים למין אם הגבר יחתור לכך. אך ייתכן שיהיו מוסכמות בהן התנהגות אישה תיתן לגבר סיבה להאמין שאישה המתנהגת בדרך מסוימת תסכים למין עימו, אך התאמת התנהגותה למוסכמה זו אינה צריכה להיות הסכמה בפני עצמה.

השוו את שתי צורות הטיעון להלן:

א.      1.ישנה מוסכמה לפיה כל אדם שעושה P מסכים ל-Q.

ב.       2.סמית' עושה P.

ג.        לפיכך, 3. סמית' מסכים ל-Q.

ד.       1. ישנה מוסכמה לפיה הגיוני להניח שכל אדם שעושה P יסכים ל-Q.

ה.      2.סמית' עושה P.

ו.        לפיכך, 3. הגיוני להאמין שסמית' יסכים ל-Q.

ישנו הבדל ברור בין הטיעונים שמעיד על כיצד ניתן להבין מוסכמה והמסקנות הנגזרות ממנה. אדם יכול להסיק מהתנהגותה של אישה שהיא תסכים למין, אך הוא לא יכול להאמין שהתנהגותה היא הסכמה.

הוסאק ותומס מזגזגים בטיעוניהם. הם אומרים כי "הכרחי להבין את המוסכמות בהן נשים מבטאות את הסכמתן ליחסי מין" ומדברים על מוסכמת "wcs" (woman's consent to have sex). כמה שורות לאחר מכן הם טוענים ש"התאמה למוסכמה wcs היא סיבה להסיק כי אמונתו של גבר (בהסכמת האישה} היא הגיונית, בין אם הסכמת האישה ניתנה או לא"18. כמובן, אם מוסכמה wcs היא מוסכמה שבה נשים מבטאות את הסכמתן אזי פעולה לפי מוסכמה זו היא הסכמה. אמונת הגבר בהסכמה היא נכונה, ולא רק הגיונית.

המעבר ממוסכמה אחת לאחרת יכולה להיות מוסברת ע"י הוסאק ותומס כתופסים מוסכמה הן ככלל שקובע את המשמעויות שיכולות להיות מיוחסות להתנהגות, והן כקביעות הנקבעת אינדוקטיבית המתירה למישהו לחזות מה יבוא לאחר התנהגות. ההבדל הוא בין מוסכמה שמייחסת להנהון משמעות של "כן" ומוסכמה הקובעת שקריצה לרוב באה לפני מתן תשובה חיובית. אך קריצה אינה הנהון, ואין מוסכמה המאפשרת את פירושה כ"כן".

ה"מוסכמה" אף חלשה יותר כאשר היא לא מקשרת התנהגות והסכמה מיידית, אלא התנהגות והסבירות להסכמה עתידית. קריצה אינה מעידה על הסכמה מיידית אלא רמיזה אל אפשרות הסכמה בעתיד וגבר אינו יכול לטעון שהתנהגות אישה מעידה על הסכמה בהווה כאשר לכל היותר היא תומכת בתחזית סבירות של הסכמה בעתיד.

הבעיה השנייה בטיעון היא שהמחברים אינם מכירים באפשרות שגברים ונשים ייחסו משמעות שונה לאותה הפעולה. מאחר והם מייחסים חשיבות לראיות אמפיריות 19 ראוי לציין את עושר העדויות לאי-הבנות בין המינים, בייחוד בהקשר מיני20. בין הממצאים של המחקר הפסיכולוגי הוא שגברים בעקביות קוראים התנהגויות במובן מיני יותר מנשים ועלולים לפרש התנהגות ידידותית כמשתמעת מינית.

ייתכן שנשים, במודע או לא, משתמשות במוסכמות לפיהן התנהגותן יכולה להיות מובנת באופן מיני, אך אין אלו אותן מוסכמות בהן גברים משתמשים בכדי להבין התנהגות נשים. בפרק הקודם נטען שמידת ההסתמכות על מוסכמה צריכה להיגזר ממידת הבהירות והמקובלות שלה. הראייה היא שגברים ונשים אינם מפרשים מוסכמות באותו אופן ולפיכך טיעונם של הוסאק ותומס מעמיד נשים בסכנה למין ללא-הסכמה.

ייתכן ויטענו כי נשים מודעות לסיכונים וכי עליהן להתאים את התנהגותן – כלומר להתאימה למוסכמה כפי שהיא מתפרשת בעיני גברים. אך אין זה כמו שגברים החליטו לקרוא התנהגות בדרך אחת, ונשים אחרת. אין ולא צריכה להיות מודעות לכל מוסכמה או לכל הבדל בין אלו של גברים ואלו של נשים21. הבא נניח ששני המינים אכן מודעים להבדל. מדוע שנשים ישנו את ההתנהגות שלהן? הגברים הם אלו המסתכנים בגרימת נזק ואם אלו הצריכים להיזהר. בנוסף, הם מסוגלים לוודא את הבנתן ע"י שאילה ישירה. בנסיבות אלו הסתמכות על מוסכמה שצריכה להיות הדדית היא מסוכנת פלילית.

אפילו אם היה שינוי בהתנהגות נשים בכדי להתאים לציפיות גברים ממוסכמה, זה עדיין יהיה רק העברת הבעיה לרמה אחרת. בעיית היסוד הוא תיאום: גבר צריך לפעול בדרך מסוימת רק אם הוא בטוח שהאישה רוצה לשתף פעולה. הוא מסתמך על מוסכמה בכדי להסיק שהתנהגותה מרמזת על רצון זה. הוא מגלה שנשים אינן מתנהגות בהתאם למוסכמה זו. אפילו אם מרבית הנשים כן, כתוצאה מכך, מתאימות את התנהגותן למוסכמה זו, הוא אינה יכול להיות בטוח שאישה זו שינתה את התנהגותה  22.

הבעיה השלישית היא המתח בין הכלליות של מוסכמות והייחודיות של כל מפגש מיני. לא ניתן להחיל חוקים כלליים על מקרים פרטיים עם מאפיינים ייחודיים.

הגיוני לצפות מכל אחד לרגישות לאופנים הייחודיים של כל מפגש מיני, ולהאשים את מי שמסתמך על מוסכמה כללית בחוסר-רגישות. הוסאק ותומס מכירים בכך שגבר, בניסיונו לפרש את תגובתה של אישה ליוזמה מצידו, עשוי להסתמך לא רק על מוסכמה wcs אלא גם על "סכמה ספציפית" המשקפת "כיצד היא הגיבה לניסיונות דומים בעבר" וטוענים כי ידע על ההיסטוריה המינית שלה "בייחוד איתו" רלוונטית לפרשנות שלו23. גבר יכול להבין כי התנהגותה של אישה עימה יש לו היסטוריה מינית מתאימה למוסכמת wcs כלשהי, אולם מה שצריך לשנות בעבורו ביחסו אליה אינה שהמוסכמה הזו, שמתאימה לכל, קובעת את התנהגותה כלפיו. לו ולה יש "סכמה ספציפית" משלהם שבמקרה מתאימה למוסכמה לכאורה wcs.

מאידך ייתכן כי הוא יבין שהתנהגותה אינה תואמת את wcs. ודאי לא ניתן לטעון שגבר עדיין צריך להעניק משקל משוער למוסכמה זו, באומרו לעצמו שכ"אישה באופן כללי" היא ודאי מתכוונת לכך בהתנהגות זו אפילו אם כאישה ספציפית זו אינה מעניקה להתנהגותה משמעות זו. בקצרה "סכמה ספציפית" אינה צריכה לפעול בתיאום עם מוסכמה אלא באופן עצמאי.

הבעיה הרביעית בניתוחם של הוסאק ותומס היא שהם פשוט מתעלמים מאחריות הגבר לבקש ודאות להסכמת האישה כאשר ישנה סכנה לטעות בשל הסתמכות בלעדית על מוסכמה, כפי נטען בפרק הקודם.

המחברים מודים כי ייתכן ואכן ישנה מוסכמה מתפתחת שכופה על גברים את החובה "להיות בטוחים יותר שהאישה באמת מסכימה" ומבקשים לוודא זאת דרך מחקר אמפירי24. אולם חובה זו נגזרת מחובה טבעית וכללית יותר של הימנעות מגרימת נזק לאחרים כאשר ניתן לעשות זאת ללא מחיר אישי ניכר. החובה איננה מוסכמה חברתית במובן של wcs וכוחה הציווי אינו תלוי בכלל חברתי המאשר אותה.

קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"

לפרק הקודם לתוכן הענייניםלפרק הבא

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות