סיכום וניתוח: משלשה או ארבעה בחדר / יהודה עמיחי

סיכום וניתוח: משלשה או ארבעה בחדר / יהודה עמיחי

מתוך: סיכומים בספרות – פרק שירה

 

בקריאת השיר "משלשה או ארבעה בחדר" של יהודה עמיחי מתעוררת השאלה: מיהו האחד שעומד תמיד ליד החלון בשעה שהאחרים (שלושה או ארבעה) נמצאים בחדר?

ניתן לנסות לזהותו באמצעות אותן המראות שהוא מוכרח לראות:

בבית הראשון

"העול בין קוצים\ ואת השרפות בגבעה.\ וכיצד אנשים שיצאו שלמים מחזרים כמטבעות עדף לביתם." קוצים ועול הן מילים בעלות משמעויות לוואי שליליות. הן מסמלות הרס . קוצים צומחים במקומות עזובים והשרפות מכלות גם את הקוצים.

המשותף לכל המראות הללו היא אווירת מלחמה. "העול בין קוצים" היא מטאפורה שמעוררת את תחושת העול המלווה כל מלחמה, אך לא רק מלחמה. הקוצים והשרפות בגבעה מזכירים את נופי קרבות . הקרבן למלחמות אינו רק הטבע שניזוק, אלא בעיקר האדם. כאן הדברים נאמרים כמעט במפורש: "וכיצד אנשים שיצאו שלמים\ מוחזרים כמטבעות עדף לביתם".

הדימוי מחזק את תחושת זילות החיים, השלם לא רק נפרט לפרוטות, אלא גם לפרוטות חסרות ערך, עודף עלוב… השימוש בפועל סביל: מחזרים" מחזק את את התחושה הקשה לגבי גורלו של האדם במלחמה  (גם מלחמת קיום).

אם כן, אותו אחד, בניגוד לכל האחרים שספונים בחדרם, ניצב בין החדר לעולם החיצון. הוא אינו יוצא אמנם החוצה, אך הוא מתבונן דרך החלון ורואה את שאחרים מעדיפים לא לראות.

ניתן לומר שאותו אחד  הוא המשורר, שעומד כנביא בפתח ונושא את דבריו. הוא רואה את שאחרים מעדיפים שלא לראות . עבורו זה אינו עניין של בחירה; הוא "מכרח לראות…"

המסקנה הזו לגבי אותו אחד (המשורר כנביא) מקבלת משנה תוקף על ידי האלוזיה (ארמז) לנביא עמוס שפותח בפרק א' ( פס' ג') את נבואתו ואומר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו… " המשורר, כמו הנביא- השירה היא "כאש בוער בעצמותי, נלאתי כלכל" . הוא אינו בוחר לראות את העוולות והכאב הקיומי. הדבר ניכפה עליו מבפנים והוא אינו להמנע מלתת לכך ביטוי בשירתו (כמו גם הנביא בדברי הנבואה שלו.

בבית השני

שתי שורות הפתיחה של הבית הראשון חוזרות ומדגישות את תפקידו הייחודי. מחשבותיו הקודרות של אותו אחד המתבונן אל העולם ואינו מסתגר מפניו ככל האחרים, בא לידי ביטוי באמצעות המטאפורה: "שערו האפל מעל למחשבותיו".

אם נהג אולי בעבר לתת למחשבות אלה ביטוי מילולי, הרי כעת "מאחוריו המילים"- הוא השאיר את המילים מאחוריו, אולי בגלל שהן לא מסוגלות כבר לתת ביטוי אותנטי לתחושותיו הקשות נוכח המראות והקולות.

טיבו של החזיון שהוא רואה לפניו אינו מפורש וחד-משמעי שכן הוא מורכב מתמונות מטאפוריות:

"ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,

לבבות בלי צידה, ונבואות בלי מים"

תמונות אלה מעוררות את האסוציאציה של נדודים במדבר הגשמי והרוחני גם יחד, ללא שום מטען שיכול לאפשר קיום במדבר סמלי זה. זהו חזיון של "קול קורא במדבר", אבדן דרך, לבבות ריקים וחלולים ונבואות שאינן יכולות להעניק חיוניות ולהרוות את הצימאון של הנודדים למסר מוסרי-ערכי. הנבואה מדומה במקורות למים חיים (דברי אלוהים כמיים חיים).

התחושה של חברה שהולכת לאיבוד במדבר רוחני ונפשי (לבבות) מתחזקת על ידי

סדרת הציורים שמסיימת את השיר:

"ואבנים גדולות שהושבו

ונשארו סגורים כמכתבים שאין

להם כתובת ואין מקבל."

(שימו לב לביטויי החסר החוזרים)

האבנים הגדולות יכולות להיות מטונימיה לאבני לוחות הברית- הנושאות את הקוד המוסרי לא רק של היהדות, אלא גם של כל חברה תרבותית. כשמשה הביא לעם ישראל שנדד במדבר את לוחות הברית בפעם הראשונה, הוא נאלץ לנפצן כי הנמענים לקוד המוסרי האלוהי לא היו מסוגלים לקבלן (היו עסוקים בחטא העגל) ולכן הן הושבו ריקם. (זו דרך אחת לפרש את התמונה). בכל מקרה, הקולות הנודדים (המסמלים כל חברה אובדת דרך) הולכים לאיבוד ללא מטען רוחני- מוסרי ורגשי.

התבוננות זו של המשורר מזכירה את נבואות התוכחה של נביאי ישראל, אך היא גם התבוננות אוניברסלית. היא מצביעה על תפקידו של המשורר בחברה (על פי תפיסתו של עמיחי)- זה שרואה את כל אשר נסתר מכל שאר בני האדם ונותן לתחושותיו ביטוי גם כש"מאחוריו המילים".

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות