שיר נס השיר / אורי צבי גרינברג – סיכום וניתוח

סיכום: שיר נס השיר/ אורי צבי גרינברג

מתוך: סיכומים בספרות – פרק שירה

השיר "שיר נס השיר" של אורי צבי גרינברג לקוח מתוך " משא ונבל" שיצא לאור בשנת 1953, כשהמשורר בן 59.

"שיר נס השיר" הוא שיר ארספואטי העוסק בתהליך הכתיבה. השיר פותח במשפט:

" כל שיר אמיתי- הוא נס:

 הוא פתיחת השער והפשלת הוילון: "

כמו משוררים אחרים גם אורי צבי גרינברג מציין את העובדה שמקורות השירה הם בעולם הלא מודע של כותבו. עולם הנמצא בדרך כלל מאחורי וילון וסגור בשער. אנשים בדרך כלל סוגרים עולם זה בתוך עצמם וממעטים להיפגש בו, זהו העולם הפנימי העמוק שבתוכנו. גם רחל בשירה " ספר שירי" אומרת את המשפט-" נגלה החתום בי באש" .- העולם הסגור שבי נגלה בשירי.  א.צ.ג. כמו רחל אומר, כי התהליך לא תלוי ברצונו של המשורר, הוא אינו שולט בו. השירה נובעת מעמקי נשמתו, לכן טוען א.צ.ג כי זהו נס  נס אנו מכנים פעולה שהיא מעבר לכוחו של אדם,ולשליטתו. גם רחל מציינת עובדה זו בכך שמשתמשת בפעלים סבילים כמו "נגלה" ולא גיליתי.

שתי השורות הראשונות מבהירות לקורא כי המשורר עומד לתאר את התהליך אותו הוא מכנה –" נס"

 הנקודתיים אחרי משפט זה מצביעות על כך שעומד לבוא הסבר, פרוט ההכללה. אך גם אחרי המשפט השני-" הוא פתיחת השער והפשלת הוילון:" מציב המשורר נקודתיים, כך הוא ממשיך לנסות ולפרט ולהסביר במדויק ככל האפשר את התהליך המיוחד שעובר משורר ביצירת שירו. יש לשים לב כי בסוף כל שורה מוצבות נקודתיים,מה שמעיד על כך שכל משפט שהוא אומר מזמין הסבר נוסף . זהו ניסיון של המשורר להעביר למילים את הנס שמתרחש.

שיר אמיתי " משיב ריחות מן השדה האבוד"- המילים "משיב" ו-" אבוד" למעשה מבהירות לקורא שמדובר בזיכרון . שהרי פעולת הזיכרון היא השבת עניין שאיננו עוד אל מוחנו. המשורר מחזיר למוחו ריחות טובים, ריחות ניחוח- אלה שהיו בצמחים הקטנים וצעירים שבנחל( מאבי הנחל) ומנפש הבאר והמתקן שמעלה ממנו מים ( קילון).  " נפש באר" – מטאפורה המשלבת את עומק הבאר עם עומק הנפש. משם מעלה המשורר את הזיכרון. תהליך ההזכרות מתואר במילים אלו :

                                          " לשם עפות הציפורים בעיניים סגורות:

                                             כנף למטה וכנף לרום- -"

  זהו תיאור מטפורי. לשם, אל מעמקי הבאר אל ריחות הניחוח של אבי הנחל , הציפורים עפות בעיניים עצומות. חוש הראייה של הציפורים מפותח ביותר ומסייע להן לראות למרחקים.  בשביל המראות והריחות שהמשורר מנסה לפגוש , אין צורך בחוש זה ,כיוון שהדברים לא נראים במציאות אלא קיימים רק בזיכרונות. אדם המנסה להיזכר בעניין רחוק יעצום בדרך כלל את עיניו כדי לשחרר עצמו מקליטת גרויי המציאות העכשווית ולהתרכז בתהליך החיפוש בזיכרון. הציפור היא מטאפורה שגורה לנפש. והרי הצירוף ציפור הנפש מוכר וידוע. איך עפות הציפורים בעיניים סגורות? הנקודתיים המושמות אחרי שורה זו  בשיר מבהירות שההסבר ממשיך – " כנף למטה וכנף לרום". המשך התיאור מטפורי אף הוא יתכן וכנף אחת מובילה אותו למעמקים וכנף השנייה משאירה אותו במציאות, למעלה, כדי שיוכל להעביר הזיכרון אל התודעה.  הבית המנסה להסביר את  הפשלת הוילון  ופתיחת השער, את הצלילה למעמקי הזיכרון מסתיים בשני מקפים ולא בנקודה. אין סוף לחיפוש ולהזכרות.
מהו המקום שאליו מנסה לחזור גרינברג בזיכרונו? בבית השני נמצא את התשובה –" הילדות היא מעבר מזה של התהום" המשורר שואב ממעמקי הנפש את חוויות הילדות כמו קילון . עולם הילדות מתואר בבית השני בתיאור מטפורי, זהו עולם של חוויות עזות, השמש מאירה שם, מחממת ,זוהרת, זהו מרכז של לבבות קורנים, שאגה- קריאה עצומה של שמחה של כיסופים- געגועים גדולים.  זוהי אידיאליזציה של עולם הילדות המורכב משמחה  ,מאור גדול מאושר עילאי.
המשורר מצליח לחוות שוב את תחושותיו בימי אושר אלה שבילדות. זכרונו כה עז, עד כי הוא ממשש את הענפים, הוא מרגיש שוב את חום גזעי העצים, הזיכרון הוא לא רק של מראות, חושיו מצליחים אף הם לשחזר את החום את המגע של הענפים , של גזעי העצים. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מעולם זה.

 הבית הרביעי מוקדש להוריו של המשורר. בשנת 1941, במלחמת העולם השנייה, נרצחה כל משפחתו בידי הנאצים. על אף שעברו מאז שנים ארוכות, והמשורר כבר אדם מבוגר מאוד, יש לו צורך נפשי עז לשמר את חוויותיו כילד בבית הוריו ולהנציחן, רצון עז לחוות אותן שוב ולהתבשם מהן. הקשר שלו אל עברו הוא קודם כל הקשר שלו אל אימו ואביו. המשורר אינו יודע היכן קבורה אימו, שכן נרצחה על ידי הנאצים.-  " אך טבועה היא במהותי בכסף שיבתה ותמת הנערה." –הוא משחזר בעיני רוחו את דמותה כאדם, מבוגרת בעלת שיער שיבה כפי שראה אותה לפני שנרצחה. הוא מחייה מחדש את הזיכרונות שהעלו בביתם על תקופת הנעורים של האם המאופיינים על ידי טוהר ותום. אימו טבועה במהותו- היא חלק  בלתי נפרד ממנו, היא אחד המרכיבים של מהותו.

את האב הוא זוכר בעזרת שיר הערש , שהיה שר לו. השיר תמים ומתוק , מכיל צימוקים שקדים וורדים, מעין אגדה נפלאה. אגדה העומדת בסתירה כואבת לסופם הטרגי של הוריו.   זיכרון השיר הומה בליבו "ככנרת ניגוניו של האב". השימוש במילה כנרת מזמין פרשנויות רבות .:1.הכנרת מכילה מים מתוקים כמו מתיקותו של הזיכרון. 2. המים הם המחיים כל נפש וכך גם הזיכרון מחייה את נפשו של המשורר. . 3. המילה כנרת מכילה בתוכה את המילה כינור. מלבד העובדה שזהו כי נגינה והדבר התקשר לצרוף " כנרת ניגוניו, יש לציין כי הכינור  הוא כלי הנגינה המסמל את היהודי( כנר על הגג), בשל יכולתו לנגן נגינות נוגות החודרות אל הנפש. 4. הכנרת מסמלת היבט אהוב על המשורר במולדת, בארץ ישראל.  בהצמדת המילה כנרת ,המסמלת בעני המשורר את המולדת האהובה, אל ניגוניו של האב, יצר אמירה לפיה גם ניגוניו של האב הם חלק אהובים כמו המולדת, או שגם הם מולדת בכך שמהווים חלק ממהותו.

המשורר מנסה להתחבר לאישיות אביו גם דרך המאכלים והבשמים.

השיר מסתיים במשפט :" וכואב כאב גלות השכינה אשר הוא כאב." גם משפט זה מזמין פרשנויות רבות :

1. השכינה היא רוח האלוהים וכנסת ישראל. גלות השכינה יכולה להיות מוסברת כעזיבת האל את עמו בזמן המלחמה , מה שאפשר  את קיום זוועת השואה. המשורר כואב את הסוף הנוראי של הוריו.

2.  גלות העם מארצו היא גם גלות השכינה. לפי המקובל ביהדות , השכינה תהיה במיטבה רק בארץ ישראל, רק בארץ יתקיים החיבור הנכון בין העם לאלוהיו.  המשורר כואב את העובדה שאביו לא הגיע לארץ וסיים חייו בגלות.

יש לציין כי העיצוב החיצוני של "שיר נס השיר" אינו סימטרי, בכל בית מספר שורות שונה, אורך השורות מגוון, אין אחידות בחריזה: בשלושת הבתים הראשונים יש מפעם לפעם חריזה מסורגת ( וילון- קילון, תהום- חלום, שדה- מדדה), ובבית הרביעי יש חריזה צמודה ( עפרה- נערה, מגדים- ורדים, אהב כאב).

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות