סיכום מעולה: כתנות פסים \ משה אבן עזרא

סיכום בספרות: כתנות פסים \ משה אבן עזרא

מתוך: סיכומים בספרות – פרק שירה – שירת ימי הביניים

כתנות פסים של משה אבן עזרא הוא שיר טבע, המדגים יפה את העיקרון, ששירת היין היוותה את ההזדמנות לכתוב שירת טבע, שלא הייתה סוג קונבנציונלי בפני עצמו בשירת ימה"ב.  ההוכחה לכך נמצאת בבית האחרון, המדבר במפורש על שתיית יין. אבל פה נעשתה הרחבה של הפתיחה המקובלת, עד שעיקרו של השיר עוסק בטבע.

 הטבע מתואר פה אינו טבע פראי, בר, אלא טבע מסוגנן, מסודר, שתול ומטופל באופן מלאכותי – זה תיאור הגן, שבו נהגו לקיים את משתאות היין.

מתוארת פה התחדשות הטבע והתכוננותו לקראת בוא האביב. עצי הגן ודשאיו מקבלים בברכה ובשמחה  את בואו. הם מתקשטים לכבודו בשלל צבעים, והפרחים, והשושן בראשם, יוצאים לקדם את פניו.

 האווירה שבשיר והאמצעים שנוקט המשורר כדי ליצור אווירה זו:

 האווירה בשיר "כתנות פסים" חגיגית, מלאת שמחה ואושר. השיר ציורי מאוד, ההתרחשויות בו דינמיות, מרובים בו רגשות אנוש וסימני מלכות והדר. כדי ליצור אפקטים אלה משתמש המשורר באמצעים שונים: ריבוי האנשות – המשורר מלביש את עצי הגן ודשאיו בבגדי אדם. אף על פי שהצמחים באופן ריאלי ומדים על מקומם – אפקט של דינמיות נוצר על ידי תיאור של פרחים, ובראשם השושן, העוברים בתהלוכה ססגונית ועליזה. הלבוש המתואר הוא לבוש מלכות. מוזכרת גם המלה – מלך. גם מבחינת המשקל – המשורר בחר במשקל היוצר דינמיות. אין זה אחד המשקלים המקובלים של יתדות ותנועות, אלא משקל של תנועות בלבד, והחלוקה הפנימית של כל בית היא ל- 4 צלעיות ( ולא לשני חלקים בלבד, כמקובל ), ובכל צלעית ארבע תנועות. הדבר יוצר מקצב דינמי וסוער.

נעבור לניתוח מפורט של השיר, על פי סדר הבתים:

  כתנות פסים –  בית א':

 התמונה המצוירת בבית א'  היא האנשה של הגן, הלובש כתנות פסים. מבחינה ריאליסטית מטרת המטפורה לתאר את הרבגוניות של ערוגות הפרחים בגן, וכן את הסדר המאורגן שלהן , כאילו הערוגות עשויות פסים פסים של פרחים בעלי צבעים שונים בכל פס.

 הדלת:

הביטוי "כתנות פסים" מעורר את הקונוטציה של  סיפור יוסף וכתונת הפסים שעשה לו אביו יעקב כסמל לייחודו ולעליונותו. כתונת פסים הייתה בימי המקרא בגד שרד מהודר של נסיכים. אנו יודעים זאת גם מפרשת אמנון ותמר: "ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים…" (שמואל ב', י"ג, 18 ). אם כן, באמצעות הקונוטציה מדגיש   המשורר את חשיבותו ואת ייחודו של הגן.

הסוגר:

 גם פה יש האנשה, הדשא מדומה לאדם הלובש מדים, כלומר בגדי שרד, בגדים רשמיים של בעל תפקיד ציבורי מכובד, ומדים אלה עשויים רקמה. גם רקמה נחשבת במקרא ללבוש מיוחד במינו, האופייני לעשירים ולמכובדים, והרקמה אף היא, כמובן, צבעונית.

 ה משותף לשני התיאורים האלה – מוטיב הלבוש. מוטיב זה יעבור כחוט השני לאורך השיר. סוגי הלבוש השונים, קישוטי הלבוש וכו' – יש בהם גם אלמנט של צבעוניות מגוונת, וגם של בעלי מעמד רם ונישא.

   כתנות פסים –  בית ב':

הדלת:

"מעיל תשבץ עטה כל עץ" – גם פה יש המשך ההאנשה של פריטי הגן, הפעם של העצים, וכן נמשך מוטיב הלבוש: מעיל תשבץ. מעיל בתקופת המקרא משמעו בגד שרד מפואר ( ולא כמו בימינו – וראה לעיל המובאה מסיפור אמנון ותמר ). תשבץ – הכוונה לאריג מיוחד עשוי משבצות, או משובץ באבנים טובות. הצירוף לקוח מלבושו של הכוהן הגדול : "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט… " (שמות כ"ח, 4 ). שוב אנו מקבלים את הצירוף של שני האלמנטים: יופי, צבעוניות וסדר, וייחוד וחשיבות.

הסוגר:

ההאנשה נמשכת – עצי הגן המיוחדים ביופיים, בלבלוב עליהם ובפריחתם, כאילו מתרברבים ומתפארים בלבושם ובמעמדם.

 כתנות פסים –      בית ג':

בבית זה מצטרף אל התיאור  אלמנט אנושי נוסף: השמחה, שמחת הפרחים לקראת בוא האביב, עם ההתחדשות בטבע. ציץ – פרח. לזמן חודש – האביב. יצא שוחק לקראת בואו – הכוונה לבוא האביב, או אולי – לבואו של השושן, שיופיע בבית הבא.

בית ד' ובית ה' שני הבתים הבאים עוסקים בנושא אחד, הם מחדירים נימה נוספת לשיר ונותנים סיבה נוספת לשמחה.

  כתנות פסים –   בית ד':

נושא הבית הרביעי  הוא השושן. נוצרת פה תמונה מטפורית-ציורית של תהלוכה בגן, שבראשה צועד השושן. יש אפוא היררכיה בגן. כל הצמחים מתוארים כמורמים מעם באמצעות תיאורי הבגדים, שנהגו בתקופת המקרא ללבוש אצילי העם וכוהניו. אבל השושן הוא המלך וכיסאו הורם למעלה, מעל כולם. יש להניח שהכוונה היא שהשושן הוא פרח שעולה ביופיו על כל פרחי הגן, ואולי הוא פרח גבוה יותר מן הפרחים האחרים, ומכאן מעמדו כמלך ( לא ברור באיזה פרח בדיוק מדובר – ייתכן שזה השושן הצחור, וייתכן שזה ורד, או אירוס – אבל בעצם זה לא ממש משנה, משנה מה הוא מסמל ).

  כתנות פסים –   בית ה'

 פריחתו של השושן מדומה בדרך מטפורית למלך שיצא מן הכלא. יצא מבין משמר עליו – ניתן להסביר זאת באופן דו-משמעי:

א: עלי הגביע עטפו את הניצן ושמרו עליו עד שהגיעה שעתו לפרוח. במובן זה "משמר עליו" ( העלים שלו ) הוא צירוף בעל משמעות חיובית. כמוהו כיורש העצר שגדל והגיעה שעתו למלוך.

ב: אפשר להבין זאת כשמירה ששומרים הסוהרים על איש הנתון בכלא. ההקבלה בין הדלת לסוגר נוטה יותר לכיוון הפרשנות הזאת, כאילו השושן היה כלוא ( בתקופת החורף, כשהיה עדיין ניצן ) תחת משמר עלי הגביע, ועתה הוא משתחרר מן הכלא. המלך הכלוא יצא לחופשי ומחליף את בגדי האסירים לבגדי מלכות.

תיאור זה יש בו שני ארמזים מקראיים:

  • ת. – א: פרשת שחרור יוסף מן הכלא במצרים. יציאת המלך מכלאו מזכירה את יציאת יוסף מבית המשמר, מבית הסוהר, החלפת שמלותיו והלבשתו בבגדי שש, העלאתו לגדולה על ידי פרעה ומינויו כמשנה למלך ( בראשית מ' ). קונוטציה זו מתקשרת עם התחלת השיר – כתנות פסים.

             ב: פרשת שחרור המלך יהויכין, שישב בכלא בגלות בבל ( ירמיהו נ"ב ): "… נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מבית הכלא. וידבר אתו טובות וייתן את כיסאו ממעל לכיסא המלכים אשר אתו בבבל. ושינה את בגדי כלאו… " מבחינה לשונית יש פה שיבוץ מפורש אף יותר מאשר מפרשת יוסף. שני הארמזים האלה מדגישים את השמחה בגן, שמקבלת עתה משמעות מטפורית נוספת: אין זו סתם שמחה על התחדשות הטבע באביב, אלא התחדשות זו נתפסת כנסית, והצמחים בגן מדומים לנתינים החוגגים את חג השחרור של מלכם – השושן. לכאן ניתן גם לייחס את עניין עונת השנה, המתאימה לחג הפסח, חג החרות. ייתכן שבעקיפין מדמה המשורר את ההתחדשות בטבע ליציאת מצרים ושחרורם של בני ישראל מעבדות לחרות. טענה זו תתחזק בבית הבא.

 כתנות פסים –בית ו'

 בבית האחרון מתחולל בשיר שינוי:

 מתיאור הטבע המופיע לכל אורך השיר עובר המשורר לקריאה אל בני האדם להשתתף בשמחת הטבע ולחוג יחד אתו את שחרורו מכבלי החורף ואת התחדשותו, באמצעות שתיית יין בתוך הגן. מבחינת הקונבנציה של שירת ימי הביניים – זוהי בעצם התכלית של השיר. מבחינת מאפייני הכתיבה של שירת ימי הביניים אפשר לדבר כאן על תפארת החתימה, כלומר סיומו של השיר במבע יפה ומרשים במיוחד, לעתים ביסוד של הפתעה, שיוצר תחושה של שיא ביחס לעניין שהוצג בשיר.

 ייחודו של הסיום – הקריאה לשתיית היין, והשיבוץ המקראי שמופיע בקריאה זו : "האיש ההוא יישא חטאו". יש פה ארמז למצוות הקרבת קורבן הפסח. בחוקת הפסח מצווה כל אדם להקריב את קורבן הפסח במועדו. מי שלא יקיים זאת – עונשו הוא כרת – מיתה בידי שמים : "והאיש אשר… חדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קורבן ה' לא הקריב במועדו, חטאו ישא האיש ההוא" ( במדבר ט', 13 ). (הקונוטציה לפסח יכולה להתקשר גם לשתיית ארבע כוסות בליל הסדר. ) לכאורה יש פה השוואה בין עניין של חולין, עניין קל ערך – שתיית יין לכבוד פריחת הגן באביב – לעניין רציני עד מוות. אבל יש לזכור שזה חלק מן הקונבנציה האומנותית של שירת היין בימי הביניים, שעל פיה הטובים הם אלה ששותים יין, ואילו הנמנעים משתייה הם הרעים והחטאים. הנימה היא היתולית ואין פה כל כוונה רצינית. זוהי השתעשעות של משורר, שהוא עצמו גדול בתורה, וכשיכתוב שירי קודש תהיה נימת הדברים רצינית ודתית.  מובן שיש פה הגזמה מכוונת, וגם זו היא מקישוטי השיר בימי הביניים – ההפלגה ( ההגזמה, ההיפרבולה ), והיא מרכיב בתפארת החתימה. ועוד קישוט יש לנו פה – צימוד שלם: עליו (העלים שלו ) – עליו ( כמלת יחס ). השיר מסתיים אפוא באווירת עליצות משוחררת, תוך הדגשת ההדוניזם ( הנהנתנות ) של סוג שירי זה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות