החברה האזרחית והמצב המדיני אצל רוסו

ז'אן ז'אק רוסו מבסס את רעיון האמנה החברתית שלו על הבחנה בין החברה האזרחית שנשלטת על ידי אגואיזם ובין המצב המדיני שבו החברה נשלטת על ידי חוקי התבונה. האגואיזם של החברה האזרחית על פי רוסו הוא הגורם לאי-שוויון שכן חלק מחברי החברה משתלטים על משאבים ונוצרת מלחמה עליהם (הובס טוען בדיוק ההפך, שהמלחמה של הכל בכל היא המצב הטבעי). בניתוח שמזכיר מעט את מרקס, רוסו טוען כי בעלי הרכוש חוששים לגורל רכושם ועל כן הם מנסחים אמנה חברתית שמטרתה לעגן בחוק את הרכוש שלקחו לעצמם באופן בלתי חוקי. אמנה חברתית זו אינה כנה והיא אינה פותרת את מצב המאבק בין עשירים לעניים אלא רק מנציחה ומבצרת את המצב הקיים בכוח. האינטרס של העשירים הופך לדעת רוסו לאינטרס של המדינה ושניהם יחד פועלים לשימור המצב הקיים בכוח.

מצב זה נפתר בעבור רוסו עם כינונה של המדינה הצודקת. גם כאן מזכיר רוסו את מרקס ברעיון המהפכה שלו, אך בעוד שקרל מרקס ראה במדינה דבר רע מיסודו רוסו דבר כי יש לה תקנה.

גם המדינה הצודקת של רוסו מושתתת על האמנה החברתית שמטרתה להחזיר לאדם את החירות וההרמוניה שהם חלק מהמצב הטבעי שלו. אלא שבמדינה הצודקת של רוסו מקורם של החירות וההרמוניה לא יהיו בטבע אלא בין בני האדם בחברה.

החברה הצודקת של ז'אן ז'אק רוסו תתבסס על עיקרון הרצון הכללי שמוגדר על ידי רוסו בעיקר בדרך השלילה ובטענות כי לרצון הכללי אין קשר לרצונות פרטיים והוא גם אינו ביטוי של רצון הרוב (שאינו זהה ל-"רצון הכלל"). כלומר, רוסו מציע תפיסה של "טוב כללי" אובייקטיבי שאינו בהכרח דמוקרטי. ההנחה כי יש טוב אובייקטיבי היא מה שמאפשר לרוסו לראות ברצון הכלל כתבוני (בדומה למה שהציע אפלטון). רוסו מניח כי האדם הוא במהותו חיה תבונית וחירות תהיה בעבור רוסו מימוש מהות זו.

מדינה שתשרת את הרצון הכללי תהיה לדעתו של רוסו מדינה הרמונית על ידי כך שחוקי החברה יתאמו את חוקי התבונה ולא יהיו יותר קונפליקטים, בדומה למצב הטבעי הקדמוני האבוד של האדם. מדינה זו גם תבטיח חירות שכן היא תהיה תבונית, והאדם הוא תבוני, וחירות היא מימוש עצמי, ובמדינה תבונית האדם מממש את התבוניות שלו.

מבוא לפילוסופיה פוליטית

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות