המחשבה המדינית של ז'אן ז'אק רוסו

מאמרו החשוב ביותר של ז'אן ז'אק רוסו הוא "מאמר על המדעים והאמנויות" שנכתב בשנת 1750 במסגרת תחרות חיבורים. לדברי רוסו המדעים והאמנויות לא רק עריצים פחות לעומת חוקי המדינה אלא גם "רבי עוצמה אולי יותר" (וכאן אנו נוכחים בקו מחשבה שישפיע רבות לאחר מכן אצל הוגים כמו גראמשי, אלתוסר, ומישל פוקו). כלומר, הכפייה על אנשים היא חזקה יותר בעצם כאשר היא כפייה בלתי מורגשת, כפייה תרבותית. המדעים והאמנויות לדעתו של ז'אן ז'אק רוסו פועלים על האדם כך שישתף פעולה מרצון עם השלטון שכך משעבד אותו., מרקס, אמר את אותם דברים בגרסה קצת אחרת לא הרבה אחרי ז'אן ז'אק רוסו. לאחר פרסום "מאמר על המדעים והאמנויות" ספג רוסו ביקורת נוקבת מצד ידידו וולטר שגרמה לו לחזור בו מכמה מדבריו.

רעיון האמנה החברתית (במאמרו "על האמנה החברתית", 1762) הוא ככל הנראה אחד מהמרכיבים הבולטים ביותר בהגות של רוסו. "העל האמנה החברתית" נפתח במילים "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא אסור באזיקים". רוסו מתפלמס עם בן דורו הובס, שראה את המדינה כארגון שמגביל את חירותם של בני האדם. ההבדלים בין רוסו והובס קשורים בתפיסתם לגבי טבע האדם. רוסו סבור כי טבע האדם טוב מנעוריו ואילו הובס כזכור סבר כי "אדם לאדם זאב".

רוסו טוען כי האדם מונע על ידי שני רגשות עיקריים: אהבה עצמית והזדהות עם הזולת, הקשורים ותלויים זה בזה. המצב הטבעי של האדם בעבור רוסו הוא מצב גן העדן בו האדם אינו יודע כל מחסור, ומכאן משתמע כמובן כי המצב הקיים הינו מצב בלתי טבעי. במצב הטבעי של רוסו האדם אינו זקוק לדבר ועל כן הוא אינו תלוי באיש זולתו והוא חופשי. השאיפה של רוסו היא לצאת מהמצב הבלתי טבעי של האדם ולחתור להרמוניה וחירות, וזוהי מטרתה של האמנה החברתית.

ברגע שגורש האדם מגן העדן הוא איבד הרמוניה עם קיומו ואת חירותו ונדרש להתחיל לכלכל את עצמו דרך ייצור כלים ושיתוף פעולה עם בני אדם אחרים. מכאן טוען רוסו כי יחסו של האדם אל הטבע משתנה ליחס של כיבוש וניצול. בשלב הזה נוצרת התבונה כתחליף לרגש שמנחה את האדם והאינדיבידואליזם מפנה את מקומו לחברה, ברגע הזה גם נוסד לדעת רוסו המדע שכן האדם צריך היה להתחיל לתכנן לטווח ארוך.

המשך: החברה האזרחית והמצב המדיני אצל רוסו

מבוא לפילוסופיה פוליטית

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות