סיכום: פרנץ פאנון – מקוללים עלי אדמות

סיכום: פרנץ פאנון – מקוללים עלי אדמות

תקציר: בספרו החשוב "מקוללים עלי אדמות" פרנץ פאנון מדבר על האלימות ששוררת בחברות קולוניאליסטיות בין המיושב (היליד) למתיישב (האדם הלבן). הוא גם בוחן כיצד האלימות של המתיישבים כלפי המיושבים בתקופה הקולוניאלית מתהפך בעידן הדה- קולוניאליסטי.

על פי פאנון הדה-קולניזציה היא תופעה אלימה בכל רמה שהיא- מדובר למעשה על החלפה של "זן" אחד של אנשים ב"זן" אחר. ההחלפה נעשית בבת אחת, ללא תקופת מעבר נעשית המרה כללית, כלומר הדקולוניזציה היא תוכנית של הפרת סדר מוחלטת.

הדקולוניזציה היא מפגש של שני כוחות מנוגדים זה לזה, כשכל אחד מהצדדים הוא תולדה של השלטון הקולוניאלי. כבר העימות הראשון בין הצדדים התנהל בסימן של אלימות, כאשר המתיישב ניצל את המיושב בסיועם של כידונים ותותחים. המתיישב הוא מי שיצר את המיושב והוא שואב את האמת שלו, את רכושו, מהמערכת הזו. תהליך הדקולוניזציה הופך את המיושבים לאנשים חדשים, הוא מביא עימו מקצב ייחודי ואנושיות חדשה, מביא את ה"דבר" המיושב לאדם.

הדקולוניזציה מחייבת ערעור כולל של המצב הקולוניאלי, עליה לקיים את האמרה "האחרונים יהיו לראשונים". אם אכן יש לקיים אמרה זו, הדבר יכול להתרחש רק לאחר מאבק מכריע ורצחני בין שני השחקנים הראשיים. במידה והאחרונים אכן ירצו לטפס ולהיות הראשונים עליהם להשתמש בכל האמצעים, ביניהם גם באלימות. המיושב המחליט להביא למימוש תוכנית זו מוכן בכל עת לאלימות, מרגע לידתו ברור לו כי לא ניתן להכניע את העולם בו הוא שרוי, אלא בדרך של אלימות מוחלטת.

בניגוד לעולם הקפיטליסטי בו מצייתים האזרחים לשלטון באמצעות אמצעים של חינוך ודרכים מוסתרות ורכות, העולם המיושב הוא עולם חצוי, שקו הגבול מסומן ע"י בסיס צבא ותחנות משטרה. השלטון משתמש לאורך כל שנות שלטונו בקולוניה באמצעי אלימות כלפי המיושבים, הוא אינו מקל את הדיכוי ואינו מסתיר את שליטתו. החלוקה הגיאוגרפית בולטת בעולם המיושב, ערי המתיישבים הם ערים של לבנים, של זרים, ערים נקיות ושלוות, ערים שבעות וחלקות. לעומתן, הערים של המיושבים הן ערים ידועות לשמצה עם אנשים ידועים לשמצה. הערים הללו רעבות, חשוכות (או כמו שכותב פאנון "עיר של כושים, עיר של ערבושים"). המבט של המיושב אל עירו של המתיישב הוא מבט של קנאה וחמדנות וחלומות על תפיסת מקומו של המתיישב ביום מן הימים. ההבדל המהותי ביותר מבחינת פאנון בין שתי הקבוצות, נעוץ בעובדה שהמתיישב תמיד יישאר בגדר "זר" ויהיה שונה מילידי המקום. האלימות ששלטה בעולם הקולוניאליסטי, תחזור ותתפרץ כאשר יפרוץ ההמון המיושב לערים האסורות. מטרתה של הפריצה תהיה ביטול האזור וגירושו מהשטח, ולא סלילת שביל מעבר בין האזורים.

המתיישב לא מסתפק רק בחלוקה גיאוגראפית והוא מצייר את המיושב כתמצית הרוע- החברה המיושבת היא חברה חסרת ערכים, חברה שאטומה למוסר, המיושב משחית כל אלמנט של אסתטיקה או מוסר הבאים עמו במגע והחברה המיושבת היא למעשה מקום משכנם של כוחות הרשע. המתיישב אף מדבר על המיושב בשפה זיאולוגית ומתאר אותו לרוב בדרכים ציוריות ממלכת החי (הזחילה, הריח, ההשרצה) מהבחינה הזו השימוש של המתיישבים ב- DDT ובנצרות זהה, בעוד מטרת ה-DDT להשמיד מחלות וטפילים, הדת הנוצרית מטרתה לעקור את שורש היצרים והרע מהמיושב (אך הכנסייה באזורים הללו היא כנסייה לבנה, הקוראת למיושב ללכת בדרכי הלבן, המדכא ולוא דווקא בדרכי האל).

כאשר מתחיל המיושב להתנגד לכבליו, שולחים אליו המתיישבים שליחים יפי נפש, המציגים את ייחודם ועושרם של הערכים המערביים. בדקולוניזציה, מסבירים המתיישבים- יש להשען על ערכים מנוסים ויציבים (ערכים לבנים), אך המיושב שזוכר את האלימות והתנהגות המתיישב כלפיו, מנער ערכים אלה ולועג להם, בתקופת הדקולוניזציה הוא מקיא ערכים אלה מקרבו. כאשר רואה המתיישב כי הוא לא יוכל עוד להחזיק בשליטה, הוא מחליט לנסות להחדיר את שליטתו לתחומי התרבות, הערכים והטכנולוגיה. טעותו של המתיישב היא שהוא איננו מבין כי הערך החשוב ביותר למיושב הינו האדמה, שמספקת את לחמו ואת כבודו העצמי. המיושב זוכר כי כאשר נלחם על חירותו וכאשר סבל מרעב וממכות אף מטיף או אדם לבן לא נחלץ לעזרתו, ולכן עבורו להיות מוסרי פירושו להשתיק את יהירותו של המתיישב ולסלק אותו מן המרחב החברתי.

כאשר המיושב מתחיל להכיר בכך שהוא שווה מבחינה פיזית למתיישב ואין הוא עולה עליו במובן פיזי כלשהוא, בטחונו החדש והמהפכני מתעורר. הוא מתחיל להתעלם מהמתיישב ולתכנן לו מלכודות ממנה הוא יאלץ לברוח מאדמתו.

בתהליך הדקולוניזציה, באזורים בהם נשפך דם והיו קרבות מזוינים, ניתן לראות עקירה מהשורש של הרעיונות הקולוניאליסטים, בזמן שהמיושב יוצר קשר מחודש עם עמו כל הרעיונות שחלחל המתיישב מתרסקים, כיוון שהמיושב מבין שהערכים שהיו אמורים להאציל על הנשמה חסרי שימוש. המיושב האינטלקטואל, שרעיונות הרוח על עושרה של המחשבה ועל חברה המורכבת מיחידים, מבין את שקריותה של תיאוריה זו כאשר הוא מצטרף למאבק של עמו והוא מבין שאו שכולם יהרגו ביחד או שכולם ינצלו ביחד, ואין מקום לאינדיווידואליות במאבק.

באזורים בהם לא היה מאבק אלים מספיק, מצויים עדיין אינטלקטואלים מיושבים (שבאו במגע ושאבו מרעיונות המתיישבים) ממולחים, שנונים וערמומיים. אותם אינטלקטואלים מארגנים את בזיזתם של מעט המשאבים הלאומיים ומתפסים מעלה במעמדם בתחבולות או בגזל חוקי- הלאמה. ההצלחה של הביזה מעוררת כעס ואלימות והעם רוכש במהרה תודעה חברתית. האינטלקטואל המיושב משתמש בסיסמאות רבות, הוא מנסה להרים משימות מקומיות בלהט וברשמיות יתרה. בעוד העם מחפש פתרונות ומשימות כלליות- לחם ואדמה.

ההבדלה בין טוב ורע, אור וחושך מהתקופה הקולוניאלית לא נעלמה גם בעידן הדקולוניזציה, המתיישב הוא עדיין האויב, האיש שיש לחסל. המתיישב חי עם מחשבתו המוחלטת כי הוא זה שיצר את הארץ הזו, וכי במידה ויעזוב הכל יתמוטט. המתיישב עושה את ההיסטוריה של עמו שלו ולא של העם המנוצל, רק התקוממות והחלטה של המיושב לשים קץ להיסטוריה של הקולוניזציה, תביא ליצירת היסטוריה חדשה של העם שלו.

בתקופה הקולוניאלית הפעיל המתיישב מבנה על כדי לשמור על המצב. נוצר מצב של הקפאה, המיושב יודע את גבולותיו ביום וחולם לפרוץ אותם בלילה. המיושב שנמצא כאמור בהקפאה, אינו יודע מעולם אם עבר את הגבול או לא, הוא מקבל את מצבו וממתין בסובלנות שהמתיישב ירפה מעט כדי שיוכל להסתער עליו, הוא מוכן בכל עת להפוך מנרדף לרודף. החזרה של המתיישב על היותו האדון, משיג למעשה רק התאבנות ולא צייתנות מוחלטת. את התוקפנות העצורה בו יפנה המיושב כלפי בני עמו, שכן כל מה שנותר לו לעשות מול כוחו של המתיישב, זה להגן על אישיותו מול בני עמו. המלחמות השבטיות הללו רק מחדדות את דעתו של המתיישב כי אותם בני אדם משוללים כל היגיון.

במקביל להתאבנות, המיושב גם עוסק במיתוסים של עמו, אותם מיתוסים המלווים בסיפורים על רוחות רפאים, כישופים ובני אדם חייתים. המיתוסים הללו מפחידים את המיושב הרבה יותר מאשר המתיישבים והם עוסקים רבות בניסיונות להתמודד מול הכשפים ורוחות הרפאים המאיימות. הפתרון מגיע בעימות מול המתיישב, אחרי שנים של בריחה מהמציאות לתוך הפנטזיה מוצא עצמו המיושב בקרב מזוין מול הכוחות היחידים שסרבו להכיר בקיומו- המתיישבים. בעת הקרבות המיושב מגלה את הממשי והוא יכול ללעוג לאמונותו בשדים ובמאגיה. באמצעות האלימות הוא מוצא את השחרור שלו גם מאמונותיו במיתוסים וברוחות וגם מהמתיישבים.

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

פרנץ פאנון על מהפכה, אלימות, אחדות והמאבק לשחרור

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: