סיכום מאמר: פייר בורדייה – המטמורפוזה של הטעם

סיכום מאמר: פייר בורדייה – המטמורפוזה של הטעם

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

השאלה המרכזית של פייר בורדייה במאמר "המטמורפוזה של הטעם" היא: האם ניתן לתאר בצורה מדעית אמפירית את ההיגיון של השתנות הטעם?

בורדייה טוען כי כדי שיהיו לאנשים העדפות, הנכסים צריכים להיות מסווגים כבעלי "טוב טעם" או "חסרי טעם". השאלה העולה היא האם ייתכן שיהיו נכסים ללא טעם וטעם ללא נכסים? כן, יש אנשים שלא מוצאים את מה שהם הגדירו כסיווג, בתוך מוצר. הרכוש של אדם או קבוצה הוא תוצאה של מפגש בין נכסים לבין טעם, הם מוצאים התאמה והזדהות אחד אצל השני. הנכסים הללו כוללים גם דברים שאולי קשה לנו להכניס- מושאי סימפטיה, ידידות ואפילו אהבה. מה שקורה בעצם, זה שישנו מפגש בין הציפייה לבין המימוש שלה, שמתאימות אחת לשנייה באופן אובייקטיבי. בורדייה סבור, שכאשר אדם מגלה משהו לטעמו, הוא בעצם מגלה את עצמו, הוא מגלה עוד דרך לומר לעצמו מה הם מרכיבי הזהות שלו- מה הוא אוהב ומה לא, מה הגוון שלו, ומה הוא עצמו.

האומן הוא זה שיוצר את הדעה, למוצר, את האמונה שדבר מסוים הוא יפה- למוצר עצמו, בו נוצרת ההתאמה בין הצרכן ליצרן. מכירים באמן כאדם שיכול ליצור בשבילנו את מה שמתאים לנו, כי אנו לא יודעים לעשות כן. יש לו כשירות. האומן הוא יצרן- כי הוא בעצם גם יוצר יצירה שהיא שלו, אבל הוא גם יוצר יצירה שיש ציפייה כלפיה שכבר קיימת בעולם, סוג של אמונה או חפץ מקודש. היצירה היא פעולה משותפת של היוצר ושל הצרכן. אנו רואים יצירת  אומנות או שיר, ועצם הפירוש המחודש שלנו נותן לה משמעות חדשה- כך שגם אנחנו יוצרים, ומייצרים מוצר חדש.

הביקוש אינו יודע לנסח את עצמו, והוא יודע להכיר את עצמו רק כאשר יזהה את עצמו במימושו. כלומר, ישנה התאמה פלאית בין היצע לביקוש, ההעדפות שאותן מעדיף האדם הן תוצר המפגש בין טעמו של האומן שמגולם בחפץ או במוצר, לבין טעמו של הצרכן. בורדייה מנסה להוציא אותנו מן השיח בו ברור לכל, שאדם מייצר מוצר על פי בחינת השוק, הכנה מראש, חישוב הרווח ומעין מחקר מקדים, מתוך הלך מחשבה רציונאלי. אלא, ישנם מרחבי ייצור בהם היצרן מתמקד פחות בלקוחות שלו אלא במתחריו. היצרן מונחה בשעת הייצור ע"י העמדה שהוא תופס במרחב היצור, הוא מייצר דברים מתוך ההיגיון שלו ולא מתוך רצון להיבדל ולהיות מיוחד. כמו כן, למרחב היצור יש הגיון משלו, שגורם ליצרני התרבות ליצר נכסים שונים אחד מהשני באופן טבעי. האמנים מנסים להיות שונים זה מזה לא באמצעות המוצר שלהם אלא באמצעות הדגשת האישיות השונה של כל אחד מהם. לרוב, קל לנו הצרכנים- לבחור בתוך התחרות על טעמנו, לפי אלימינציה.

כיצד משתנות העדפות?

שדה היצור האומנותי הוא קשוח, ועובר שינוי תמידי. מספיק לקטול אמן בכך שאומרים לו שהוא מיושן ולא רלוונטי. ישנו דו-שיח המתקיים כל הזמן בתוך השדה, מעין קרב. אם אתה רוצה להיות עכשווי, אתה צריך להפוך את כל מה שנמצא לידך לישן, להיסטוריה. אבל, מי שנהיה היסטוריה יכול באותה מידה להפוך להיות "קלאסי", ומונצח. ממש סוג של פוליטיקה המשתמשת בכוח הנע בדיאלקטיקה של מנצח ומנוצח מבחינת התודעה הציבורית. לפי בורדייה, השינוי אינו תוצר של ניסיון להסתגל לביקוש. לרוב, מרחב יצור הנכסים ומרחב יצור ההעדפות משתנים פחות או יותר באותו קצב. עלייה ברמת החינוך מעלה את הביקוש לצריכת מוצרי תרבות. במוזיקה למשל, העלייה ברמת הביקוש קרתה בד בבד עם הירידה ברמת ההיצע כאשר הגיע התקליט. אחת האסטרטגיות להעצמת "הטעם" היא על ידי סיווגו וייצוגו כייחודי ונדיר – "הפיכתם לנחלת הרבים מפחיתה בערכם: הנכסים שאיבדו את מעמדם, איבדו את כוחם לסמן עמדה חברתית…כשהנדירות נתונה בסכנה מכיוון מסוים, אפשר לשוב ולבסס אותה מהיבט אחר..מגנים הצרכנים על נדירותם שלהם [ההון התרבותי שלהם], בכך שהם מגנים על נדירות המוצרים שהם צורכים או על נדירות אופן הצריכה שלהם".  גם היצרנים וגם הצרכנים הבקיאים יותר (כלומר המיוחסים יותר) מנסים להיבדל, ובכך פוגשים זה את זה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות