סיכום מאמר: מישל פוקו – תולדות השגעון בעידן התבונה

סיכום מאמר: מישל פוקו – תולדות השגעון בעידן התבונה

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

תולדות השיגעון בעידן התבונה הוא הספר הראשון שכתב מישל פוקו. הספר כולו מציג גישה ביקורתית כלפי רעיון השיגעון בתרבות המערבית והמוסדות הקשורים אליו. להלן סיכום של פרק 9: הולדת בית-המשוגעים, וסוף הדבר של הספר.

בפרק 9 של "תולדות השגעון בעידן התבונה" בוחן פוקו את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות- תבוניות- במשוגעים, בניגוד לשיטות הכליאה שהיו נהוגות קודם לכן. החלק של הראשון של הפרק מוקדש לבחינת השיטה הטיפולית של פיליפ פינל והחלק השני מוקדש לבחינת שיטתו של סמואל טיוק, ומשם מתנקזים שני החלקים לעבודתו של פרויד. פוקו מבקש לבקר את שיטות אלה בטענה כי הן נתפסות בחברה המודרנית כ"נאורות" וכ"משחררות" את המשוגע בזמן שהן עושות בעצם פעולה דומה לזו של בתי הכליאה- רק שכעת מרות פנימית תופסת את מקומה של הדיכוי החיצוני.

סמואל טיוק הוא בין הראשונים לשחרר את הלא-שפויים מכבליהם (פיזית), ולהכניס אותם לסביבה אנושית שנותנת במשוגע אמון שינהג על פי הכללים. כך לכאורה הסיר טיוק את עקרון הפחד שהיה נהוג בבתי הכליאה והמיר אותו באמון. לטענת פוקו לא מדובר בשחרור אמיתי אלא בהמרה של הפחד החופשי של המשוגע בתחושה מחניקה של אחריות. אכן, בית המחסה לא העניש את המשוגע בשל אשמתו אך הוא עשה משהו חמור מכך- וארגן את תחושת האשמה כתודעה עצמית, כלומר- המטופל רואה עצמו מעיניו של המטפל וחש אחריות כלפי עצמו. אחריות זו, לטענתו של פוקו, היא כבל, ועל כן לא ניתן להתייחס לשיטה של טיוק כשחרור של המשוגע.

פוקו מתייחס לשתי שיטות בהן משתמש טיוק על מנת לגרום למטופל להפנים את האשמה כתודעה עצמית, והן העבודה והמבט של האחר עליו:

  1. העבודה נתפסת אצל טיוק כערך עליון בתהליך הטיפול, כאשר מטרתה איננה הערך היצרני אלא הערך המוסרי- שכן לתפיסתו "על ידי העבודה האדם מכפיף את חירותו לחוקים שהם חוקי המוסר והמציאות כאחד". פוקו טוען כי מדובר בעצם בהפעלתה של האחריות תוך צמצום החירות וכניעה לסדר, כך שבפועל הטירוף לא נרפא אלא רק מצטמצם למראית עין.
  2. הצורך להערכה הוא עקרון מנחה נוסף בתורתו של טיוק. טענתו היא שלעקרון זה יש יכולת להשפיע על הפעולות של האדם, ולכן הוא הנהיג תצפיות בחולים כאחד היסודות הגדולים של הריפוי. לטענת פוקו המבט הזה של האחר גורם למטופל למלא תפקיד תמידי של אורח, כך שאת מקומה של האכיפה הפיזית החיצונית תופס הריסון העצמי.

כך מחזק פוקו את טענתו כי הדיכוי לא נעלם כליל אלא שמקומו נתפס על ידי המרות. פוקו טוען כי מדובר במצב חמור כי אם בעבר הובטח ניצחונה של התבונה על חוסר הדעת על ידי כוח גשמי בלבד ובקרב ממש הרי שעתה הקרב מוכרע מראש ומפלתו של חסר הדעת נחרצה מלכתחילה במצב שבו המשוגע ואיש התבונה נפגשים. בנוסף טוען פוקו כי בתי המשוגעים מתייחסים אל הלא-שפויים כקטינים, לא רק משפטית כפי שהיה נהוג עד אז אלא גם כאופן של קיום. טיוק מקדש את מושג המשפחה ומכונן מעין שחזור של משפחה בבית המשוגעים. משפחה זו באה לכאורה להעמיד את החולה בסביבה חברתית נורמאלית יותר אך בפועל היא מנכרת את המשוגע ומוסרת את מרותו באופן מוחלט לידי איש התבונה שנתפס כ"בוגר" אל מול המשוגע-ה"קטין". באופן כזה המשפחה מהווה צורת ריבונות עבור השומרים ומפקיעה את החירות מידיו של המשוגע.

פיליפ פינל הנהיג רפורמה בכך שלקח משוגעים שהיו אסירים בבתי כלא ונהג בהם בהתחשבות ובעדינות, אם כי השתמש גם במקלחות קרח כאמצעי. התפיסה של פינל היא כי "מתחת לאלימות ולאי הסדר של השפיות אין הטבע המוצק של המידות הטובות העיקריות מתנפץ. יש מוסר ראשוני שבדרך כלל אפילו השיגעון הקשה ביותר אינו משפיע עליו." פינל מנסה להשתמש במוסר הזה לריפוי השיגעון, על ידי המעטת חילוקי הדעות, דיכוי החטאים וחיסול החריגות בין כותלי בית המשוגעים. טענתו של פוקו היא שבאופן זה יוצר פינל אדישות ובכך הוא הופך את בית המשוגעים באותה עת הן לכלי של אחידות מוסרית והן לכלי של הוקעה חברתית.

פינל לא חיפש ליצור עבור המשוגעים מרחב של טבע כפי שביקש טיוק, אלא ממלכה אחידה של חקיקה. על מנת לעשות זאת השתמש פינל בשלושה אמצעים עיקריים- שתיקה, זיהוי על ידי ראי, ושיפוט מתמיד:

  1. שתיקה- הוא הסיר כבלים ממשוגע שחשב שהוא המשיח, אבל פקד על כולם להתעלם מדיבוריו. לבסוף חש המטופל מושפל בבידוד שהקנה לו חירותו, ולאחר היסוסים הצטרף מבחירתו לחברתם של שאר החולים מהם הקפיד להבדיל את עצמו קודם לכן. לטענת פוקו באופן זה לא השתחרר המטופל אלא הפך לאסיר בידי עצמו- הוא נגאל מכבליו אלא שעכשיו השתיקה כובלת אותו לעוון ולחרפה.
  2. זיהוי על ידי ראי- גורמים למטופל להבחין בשיגעונם של אלה שלוקים במחלה זהה לשלו, וכך הוא מבין את מצבו, ומבין שמבחינה אובייקטיבית הוא משוגע. הבעיה בשיטה זו, טוען פוקו היא שכאשר המטופל תופס עצמו כמשוגע, באורח פרדוקסאלי הוא מאבד את תמצית זהותו. המודעות גורמת למטופל לחרפה כתוצאה מהבנת הזהות בינו לבין אותו אחר, ולחרפת בוז עוד טרם יוכל המטופל לזהות את עצמו.
  3. שיפוט מתמיד- על ידי הראי נקלע המטופל למקום בו הוא שופט את עצמו בלי הרף, אך יותר מכך- בבית המשוגעים הוא גם נשפט כל רגע מבחוץ על ידי הממלכה המוסרית בה הוא נתון. הביקורת של פוקו היא שבאופן כזה הפך פינל את הרפואה למשפט ואת התיראפויטיקה לדיכוי.

על השתיקה, הזיהוי בראי והשפיטה המתמדת מוסיף פוקו דפוס רביעי המשותף לשיטותיהם של פינל וטיוק: ההאלהה של האישיות הרפואית. בחיי הכליאה לא היה לרופא שום תפקיד, אך בבתי המשוגעים הופך הרופא לדמות המרכזית. אולם, לא כמדען יש לרופא סמכות בבית המשוגעים אלא כאיש חכם, שהרי אם היו מציבים איש חכם וישר ומנוסה בבתי משוגעים במקום רופא- הוא יצליח לא פחות מרופא. פוקו מצביע על כך כי יש הסבורים כי טיוק ופינל פתחו את בית המשוגעים לידע הרפואי, אך בפועל לא מדע הכניסו כי אם אישיות שהמדע היא רק התחפושת או ההצדקה שלה. לטענתו, על ידי שהוא עוטה את המסכה של אב ושל שופט נעשה הרופא מחולל המאגי כמעט של הריפוי, שאליה מתמסר החולה יותר ויותר, כדמות אלוהית ושטנית כאחד, שאין להתייחס אליו כבן אנוש.

בדרכו המתודולוגית-גנאלוגיה, ממשיך פוקו מפינל וטיוק לפרויד ומתאר אותו כמסיר המעטה של בית המשוגעים- ביטול השתיקה והמבט, וחיסול הזיהוי העצמי של השיגעון בראי ההצגה של עצמי, אך מצד שני הוא מנצל את דפוס האישיות הרפואית. פרויד מיקד את כל הכוחות שפוזרו בקיום הקיבוצי של בית המשוגעים אל תוך ישות אחת והעביר לרופא את כל הדפוסים שהציבו טיוק ופינל במסגרת הכליאה. לטענתו של פוקו פרויד אמנם גאל את החולה מקיומו של בית המשוגעים שבתוכו ניכרו אותו ה"משחררים" שלו, אך הוא לא גאל אותו ממה שהיה עקום בקיום הזה מכיוון שהרופא כדמות מנכרת נשאר המפתח לפסיכואנליזה.

עד כאן פרק 9. סיכום מתומצת ביותר של סוף הדבר: פוקו ביחס בין יצירות אומנות ושיגעון. הוא מתייחס לאנשים דוגמת ניטשה או וון גוך שיצרו בחיים יצירות אומנות ולאחר מכן השתגעו. מטרתו של פוקו הוא לעקור את התדמית הרומנטית שהוקנתה על ידי אלה לשיגעון. הוא מדגיש כי מקום שם יש יצירת-אומנות אין שיגעון, ולכן אין לשפוט את השיגעון על פי יצירת האומנות, אך ביתר דיוק – השיגעון כרגע האחרון של יצירת האומנות – השלב האחרון של האומן. אבל למרבה האירוניה – כולם נושאים עיניים לאומנים, האומנות כמודל, האדם הרגיל מודד עצמו כמול האומן. כלומר – סוג של סגירת מעגל לרעיון הרחב יותר של פוקו – החברה הגדירה מהו שיגעון, ובו זמנית פונה אל  האומנות כמודל – הגולם שקם על יוצרו.

12 ציטוטים משוגעים ושפויים על שפיות ושגעון

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות