סיכום מאמר: מרסל מוס – מסה על המתנה

סיכום מאמר: מרסל מוס – מסה על המתנה

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

ב"מסה על המתנה" בוחן מרסל מוס את מנהג חילופי המתנות בתרבויות שונות.

המתנות המוחלפות בין הצדדים והחובה להשיבן

נדמה היה במשך זמן רב שבפולינזיה אין פוטלאץ' במלוא מובן המילה. מערכת המתנות החוזיות בסמואה רחבה יותר מתחום הנישואין בלבד: הן מלוות את האירועים: לידת ילד, מילה, מחלה, הגעת ילדה לפירקה, פולחני לוויה ומסחר.

בנוסף ישנן עדויות לקיומם של שני יסודות חיוניים של פוטלאץ':

יסוד הכבוד (mana) – שאותו מעניק העושר.

יסוד החובה המוחלטת להשיב על מנחות אלה, הסמכות – על מנת שהמאנה לא תאבד.

הילד, שהוא נכס מצד האם, משמש כאמצעי להמרת נכסי משפחת האם בנכסי המשפחה מצד הזכר. כלומר המוטיב החסר על מנת שיהיה כאן פוטלאץ' הוא מוטיב היריבות, המאבק, ההרס.

אחד הרעיונות המנחים במשפט המאורי הוא: "לטאונגה ולכל הרכוש שהוא אישי לגמרי יש האו, כוח רוחני. אתה נותן לי פריט כזה, אני נותן אותו לאדם שלישי; אדם זה משיב לי פריט אחר, משום שה-האו של המתנה שלי דוחף אותו לידי כך; ואילו אני מחויב לתת לך את החפץ הזה, משום שעליי להשיב לך את מה שהוא למעשה פרי ה-האו של הטאונגה שלך".

החפץ שהתקבל אינו דומם, כיוון שה-האו רודף כל אדם שמחזיק בחפץ. כלומר הקשר המכונן הוא קשר של נשמות, באמצעות המתנות. כלומר כאשר אדם מעניק מתנה, הוא מעניק חלק מהנשמה שלו.

ההעברה הטוטאלית מניחה שתי התחייבויות נוספות (על החובה להשבת המתנות שהתקבלו), חשובות במידה שווה:החובה להעניק. החובה לקבל.

מזון, נשים, ילדים, רכוש, קמעות, אדמה, עבודה, שירותים, משרות, כהונה ודרגות – כולם הינם מושא להעברה והשבה.

ישנה תימה רביעית – מתנות המוענקות לבני אדם, אך מכוונות לאלים ולטבע. אחת הקבוצות הראשונות של ישויות שעמן היה על בני האדם לחתום חוזים ואשר מעצם הגדרתן היו שם כדי לחתום חוזים אלה, הייתה באלים ורוחות המתים. כל  הצורות של הפוטלאץ' בצפון מערב אמריקה ובצפון מזרח אסיה מכילות את תימת ההרס.

מסקנות של סוציולוגיה כלכלית וכלכלה פוליטית

ראינו עד כמה כלכלת נתינה/חליפין רחוקה מלהיכנס למשבצת הכלכלה הטבעית לכאורה, כלכלת תועלתנית. מוס מוסיף את האבחנות שלו לאלו של מלינובסקי, שביקש להקדיש עבודה שלמה ל"הפלת" הדוקטרינות המקובלות על הכלכלה "הפרימיטיבית".

בחברות אלה פועל מושג הערך: נצברים עודפים גדולים במובן האבסולוטי, מבזבזים אותם לעיתים קרובות בדרך של אובדן מוחלט, בפאר עצום יחסית שאין בו כל היבט של מסחרי. קיימים סימני עושר, סוגי מטבע העוברים מיד ליד, אך הכלכלה הזו עדיין מלאה ביסודות דתיים: המטבע מחזיק עדיין בכוחו המאגי והוא קשור לקלן או ליחיד. הפעולות הכלכליות בשוק עדיין שומרות על אופיין הטקסי ומלאות בפולחנים וזכויות. בכל האקטים הכלכליים שתוארו למשל בבני הטרובריאנד, לא מדובר בהעברה חופשית לחלוטין ונטולת אינטרס, ואף לא ביצור או חליפין הנובעים אך ורק ממניעי תועלת, אלא מדובר במושג אחר שמנחה אותם שהוא בן כלאיים.

מוס אומר שהסיווג שמלינובסקי נתן לסוגי החליפין (החל ממתת טהורה ועד לסחר חליפין טהור שלאחר התמקחות), מיסודו בלתי ישים. מה שמלינובסקי ראה כמתנות טהורות כמו בין בני זוג נשואים או מתנות למנהיגי שבטים, מוס רואה בהם מתנות שאינן נקיות מאינטרסים, מתנות שמהוות תשלומי גומלין שנועדו גם לשמר ברית רווחית. לטענת מוס שוכן פה כוח שהוא גם מיסטי וגם מעשי, שבד בבד מלכד את השבטים ומפריד ביניהם, מחלק בהם את העבודה וגם כופה עליהם את החליפין. אפילו בחברות אלה חשו שיש זכות ריבונית לסרב לחוזה, מה שמעניק לתעבורת הנכסים חזות של נדיבות. ובכל זאת אין להם זכות או אינטרס לסרב, מה שהופך חברות מרוחקות אלה למקורבות לחברות שלנו.

השימוש במטבע עלול להעלות הרהורים אחרים, משום שהצמידים, המחרוזות, הנחושת וכו' בה בעת משמשים כהון, כסמלי עושר, כאמצעי חליפין ותשלום וגם כדברים שיש לתת ואף להרוס. מוס אומר שחפצים אלה מתפקדים עדיין כעירבונות שקושרים בין המשתמשים, ומכיוון שהם כבר מתפקדים כסימני מטבע, יש עניין לתת אותם ולהשיג חדשים, תוך הפיכתם לסחורות ושירותים, שהופכים שוב בתורם למטבע.

אינטרסים והיעדר אינטרסים מסבירים כאן במידה שווה גם צורה זו של תנועת הון וגם את תנועתם הארכאית של סמלי העושר ההולכים בעקבותיו. גם ההרס של האוצרות אינו מהווה הינתקות מוחלטת, וגדלות הלב הזו אינה פטורה מאנוכיות. המניע לצריכה הראוותנית, לאובדן ולהרס המטורפים מעושר ומה שנראה כבזבזנות פזרנית בפוטלאץ', אינו נקי מאינטרסים בשום דרגה, ובאמצעות המתנות הללו מתכוננת היררכיה. לתת פירושו להפגין עליונות ולהיות גבוה יותר. לקבל מבלי להחזיר יותר, פירושו להשתעבד, להיהפך ללקוח ולמשרת, ליפול נמוך יותר. בקולה יותר מכל מבקשים עליונות חברתית. המנהיג שומר על מעמדו בקרב המנהיגים בכך שהוא מחזיר צמידים כנגד מחרוזות, הכנסת אורחים כנגד ביקורים וכן הלאה. העושר מהווה אמצעי להשגת יוקרה באותה מידה שהוא דבר תועלתני.

כעת מוס בוחן את מושג האינטרס (שהוא כביכול מנוגד למתנה). מוס טוען שבשבטים שנחקרו אכן פועלים לפי אינטרסים, אולם באופן אחר מאשר בימינו. אנשים צוברים אוצרות כדי לבזבז אותם, כדי לחייב, כדי להשיג וסאלים וכו'. עם זאת, הם עדיין מחליפים ביניהם דברים, בעיקר חפצי מותרות, קישוטים או בגדים או עצמים לצריכה מיידית. הם מחזירים בתוספת ריבית, מתוך מטרה להשפיל את הנותן או המשתתף הראשון בעסקה, ולא סתם על-מנת לפצות אותו על האובדן שנגרם בעקבות "צריכה מושהית". כלומר קיים אינטרס, אך הוא רק דומה למה שאנו טוענים שמנחה אותנו. בין הכלכלה האמורפית והיחסית נקייה מאינטרסים לבין הכלכלה הרציונאלית והאינטרסנטית גרידא קיימת, לדעת מוס, כלכלת ביניים.

מוס אומר שהמילה אינטרס כפי שאנו מבינים אותה כיום היא מושג מאוחר, ומקורה במונח טכני של ראיית חשבון. בעבר ביקשו אחר רווחה והנאה ולא אחר תועלת חומרית. לטענתו, רק ניצחון הרציונליזם והמרקנטיליזם נתן תוקף למושג הרווח והיחיד, ורומם אותם למדרגת עקרונות. בעבר השימוש במילה כוון בעיקר לפוליטיקה (אינטרס פוליטי ברמת היחידה הפוליטית הגדולה מהיחיד), והחברות המערביות הן שהפכו את האדם ל"חייה כלכלית" – הומו-אקונומיקוס.

מוס טוען שלא כולנו כאלה, וגם ההמונים וגם האליטות מוציאים הוצאות לא רציונאליות. האדם כמכונה רק סובך עוד יותר, משנתווספה אליו "מכונת חישוב", אולם לטענתו, אנו עדיין רחוקים מאותה חשבונאות תועלתנית מתמדת וקרה כקרח. מוס אומר שהשיטה הכלכלית הטובה ביותר לא תימצא דווקא בחישוב הצרכים האישיים. ככל שברצוננו לפתח את עושרנו הפרטי, עלינו להיות מעבר לאנשי כספים גרידא, ובה בעת להיות למנהלי חשבונות טובים יותר ולמנהלים טובים יותר. מוס אומר שהמרדף אחר האינטרס האישי מזיק למטרות הכלל, לקצב עבודתו והנאותיו, ודבר זה משפיע בחזרה על היחיד עצמו.

כיום, כל קבוצות האיגודים, בין של מעסיקים בין של עובדים, מתיימרות להגן על האינטרס הכללי ובאותו להט גם על האינטרס הפרטי של חבריהן. שוררת תחושה שכעת ניתן לקבל עבודה ראויה רק מאנשים הבטוחים שיזכו לתשלום נאמן כל ימי חייהם על עבודה שביצעו בנאמנות, למען עצמם ולמען הזולת. היצרן מרגיש הוא נותן מעצמו: את זמנו, את חייו, ועל כן הוא רוצה פיצוי על מתת זו. לסרב להעניק לו פיצוי, משמעו לעודד אותו לעצלות ולתפוקה נמוכה יותר.

מסקנה של סוציולוגיה כללית ומוסר

כל העובדות שהובאו עד כאן מכונות ע"י מוס כ"עובדות טוטאליות" או "תופעות כלליות". זאת משום שהן מכניסות לפעולה במקרים מסוימים את כלל החברה ומוסדותיה (פוטלאץ', עימותי קלנים, ביקורי שבטים ועוד), ובמקרים אחרים רק מספר רב מאוד של מוסדות, ובייחוד כאשר יחסי החליפין והחוזים נוגעים יותר ליחידים.

תופעות אלה הן בה בעת משפטיות, כלכליות ודתיות.

הן משפטיות כי הן קשורות לחוק הפרטי והציבורי, למוסר המאורגן או לזה חסר המבנה, נובעות מחובה חמורה או סתם זוכות לשבח או לגנאי, הן פוליטיות ושבטיות אך גם נוגעות לשכבות חברתיות: קלנים ומשפחות.

הן דתיות, כי הן שייכות לדת במובנה הצר, למאגיה, לאנמיזם, למנטליות דתית בלתי מוגדרת.

הן כלכליות, משום שנוכחים בהן רעיון הערך, התועלת, האינטרס, המותרות, העושר, הרכישה והצבירה, אך גם רעיון הצריכה ואפילו הפזרנות לשמה, הבזבזנות הטהורה.

לתופעות אלה גם היבט אסתטי חשוב (ריקודים, מזמורים, ליטוש וקישוט חפצים, משתאות, מזון וכו') שגורם לרגש אסתטי ולא רק לרגשות במישור המוסר והאינטרס.

תופעות אלה הן גם מורפולוגיות (מבני, צורני). הכל מתרחש במהלך אספות, חגיגות, ירידים ושווקים. כל אלה עשויים להימשך יותר מעונה אחת והם מצריכים פיתוח של דרכים ושבילים בימים או באגמים שבהם ניתן יהיה לנוע בבטחה. יש צורך בבריתות שבטיות, בין-שבטיות ובינלאומיות, בקשרי מסחר ובקשרי נישואין.

לכן מדובר פה ביותר מתמה או מוסד או מערכת של מוסדות. מדובר פה בתפקוד של "מכלולים", של מערכות חברתיות שלמות. דווקא תוך בחינת המכלול כולו ולא על-ידי פירוק החברה לכללים משפטיים, מיתוסים, ערכים ומחירים, ניתן היה לתפוש את המהות, התנועה הכוללת, ההיבט החי, הרגע בו החברה או חבריה מגיעים לידי מודעות רגשית של עצמם ושל מצבם ביחס לזולת. רק כך ניתן לדעת מוס לחקור עובדות חברתיות. בדרך זו קיים סיכוי גבוה שהעובדות יהיו אוניברסאליות יותר מן המוסדות השונים או התמות שלהם, שהן יותר מקומיים. מעל לכל, מחזיקה דרך זו ביתרון המציאות. לפיכך מעבר לרעיונות או כללים, תופשים אנשים, קבוצות, התנהגויות וכוחות מניעים. הטענה של ההיסטוריונים כנגד הסוציולוגים על כך שהם עסוקים בהפשטות ומפרידים יתר על המידה בין היסודות השונים של החברות, מוצדקת לדעת מוס. יש לנהוג כמותם, לצפות במה שנתון, לעשות הפשטות אבל גם לפצות על כך, כי בסופו של דבר חוקרים יצורים טוטאליים ולא יצורים המחולקים לכישוריהם. על הסוציולוג לחקור את המוחשי כשלם. העיקרון של הסוציולוגיה ותכליתה הוא לתפוש את הקבוצה כולה ואת התנהגותה כולה.

כל החברות שתוארו הן חברות מפוצלות, שעדיין לא הגיעו לרמה של איחוד (פוליטי) כפי שקיים בחברה שלנו. חברות אלה מבוססות על קלנים ומשפחות, כאשר יחידות אלה בלתי ניתנות לחלוקה פנימית ודי מבודדות זו מזו כלפי חוץ. בכל החברות הללו אין אמצע: או שיש אמון מלא או שיש חוסר אמון מלא. שתי קבוצות אנשים הנתקלות זו בזו יכולות רק להתרחק, ואם הן מפגינות חשדנות או מציבות אתגר- גם להילחם, או לשאת ולתת. החברות התקדמו מבחינה זו שלמדו לייצב את יחסיהן, לתת, לקבל וגם להחזיר. כדי לסחור היה עליהן לדעת קודם כל להניח את החניתות, ואז הצליחו להחליף ביניהם נכסים ואנשים, לא רק בין קלנים, אלא גם בין שבטים ובין אומות, וגם מעל לכל- בין יחידים. רק כך ידעו ליצור לעצמם- לספק אלה את האינטרסים של אלה, ולבסוף להגן עליהם מבלי להיעזר בנשק. כך למדו מהו עימות ללא טבח ומהי נתינה ללא הקרבה הדדית. מוס טוען שגם בחברות שלנו המתורבתות לכאורה יש לעשות זאת.

מוס אומר שהעמים והאומות יוכלו להיות עשירים ולהעשיר אלה את אלה, רק כאשר יוכלו לשבת סביב העושר המשותף. האושר טמון בשלום, בעבודה במשותף ובנפרד, בעושר שצוברים ואח"כ מחלקים אותו מחדש מתוך כבוד ונדיבות הדדיים, כפי שמורה החינוך.

עוד הוא אומר, שניתן לחקור התנהגות אנושית טוטאלית, חיים חברתיים בשלמותם. מחקר מוחשי מעין זה יכול להוביל לא רק למדע חברתי חלקי, אלא ל"דרך ארץ" או "אזרחות טובה". זאת משום שהוא מאפשר לראות, למדוד ולאזן בין המניעים השונים שעומדים ביסוד החברה ומכוננים חיים משותפים. ניהול מודע של מכלול זה, הוא לטענת מוס "המדע העליון", הפוליטיקה במובן הסוקרטי של המילה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות