"והיה כי יארכו הימים" – ח.נ. ביאליק -סיכום
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה – שירת ביאליק
עניינו של השיר "והיה כי יארכו הימים" של ביאליק הוא התקפה צינית וביקורתית על אנשים שמפגינים חוסר נחת מהמציאות, שום דבר לא טוב בעיניהם, הם מתלוננים אך לא עושים שום דבר אקטיבי על מנת לשנות את המציאות. זוהי ביקורת של ביאליק גם על היהדות שאיבדה את דרכה, יהדות שכל מה שנותר בה הם הגעגועים – הרעב למשיח, יהדות אדישה חסרת ישע שאינה עושה דבר להגשמת חלום המשיח. אנשים שמחכים לניסים חיצוניים שישנו את מצבם.
ב-"והיה כי יארכו הימים" מציג ביאליק את נושא הגעגוע למשיח בסגנון הכתיבה הנבואית. זה מובא כבר בכותרת – "והיה כי יארכו הימים" – מחזיונות הנביאים האחרונים. זה שיבוץ מיחזקאל י"ב 22 ("בן אדם מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל לאמור: יארכו הימים ואבד כל חזון".) העם מצפה שהזמן יעבור ואיתו תשכח הנבואה.
את הרעיון מציג ביאליק בשלושת בתי השיר שיש בהם תיאור מתפתח של שלושה מצבים. כל אחד מהם מהווה תמונה נפרדת.
הבית הראשון – תמונת השיממון.
שיממון – שממה, חורבה, עזובה, שעמום. השיממון תוקף את האדם והחיה יחד. בחלק זה מתואר האדם כמחכה לניסים כגון אלו שעשה ה' לבני ישראל בצאתם ממצרים, או בימי אליהו ואלישע, כדי לצאת מהשעמום. יש בשיר ארמזים רבים למקורות תנ"כיים מופתיים, שמוסיפים לאירוניה כשהם משתבצים במציאות הירודה של השיר.
האדם יוצא לראות את העולם, לחפש שינוי, התפתחות, ומתברר לו שדבר לא השתנה.
הזמן – דמדומי ערב. השעמום מובלט על ידי המילה המנחה "פיהק", המופיעה בסיומת כל אחת משלוש התמונות – א. הים לא ינוס ב. הירדן לא נסוג ג. הכוכבים אינם זזים ממקומם.
המילה שיממון גם היא מופיעה שלוש פעמים בבית הראשון של "והיה כי יארכו הימים". (שורות 4, 12, 14 ).
הכימה והכסיל הם שתי קבוצות כוכבים, שנראו בחודש כסלו ונקראים גם כוכבי אוריון.
יש פער בין בעייתו של האדם ( השעמום), ובין הפתרון שהוא מחכה לו (נס אלוהי). הפער בין הצפייה לניסים ובין המציאות מתבטא גם בביטוי "כבד עליהם משא חייהם", שהוא ביטוי שנהוג להגיד על אנשים שחוו חוויות קשות או יש להם מעמסה נפשית שקשה להתמודד איתה. ובשיר זה נאמר על בני אדם משועממים שאין להם למעשה צרות אמיתיות. השיממון מתבטא בחוסר מעש המביא למריטת שערות – האדם מורט שער ראשו והחתול מקריח את שפמו. האיש נלעג – כל מעלליו הם פיהוקים. הוא פאסיבי, לא פעיל, ויש הנמכה שלו כשהוא מתואר באותו רובד כמו החתול.
הבית השני –הגעגועים
בבית השני של "והיה כי יארכו הימים", אשר זמנו שעת הערב, עולים הגעגועים. הפסיביות והבטלנות מודגשות בבית זה ע"י הפעולות שהאיש עושה- האכילה, השתייה, ההכנות לשינה. בדומה לבית הראשון, גם כאן מופיעה מילה מנחה – התגעגע. שהיא הנושא של הבית. געגוע הוא תחושה שמתקשרת לרצון וכמיהה למשהו מהעבר, משהו רחוק ובלתי ניתן להשגה. פה הגעגוע הוא סתמי וחסר משמעות.
הגעגועים מתוארים בדימויים שליליים – הם מדומים לפטריות באשה (פטריות מסריחות) העולות בעץ רקוב, לסמרטוטים מלאים כינים, דימויים הקשורים לבית העני הנרקב. האיש עושה את המינימום בכדי להתקיים . ניכר שלא נהנה אף מהאוכל: דג מלוח בחומץ, מים פושרים ועכורים, אוכל עלוב ודל. ע"י הגעגועים לעבר הוא מביע את חוסר שביעות רצונו מההווה, אך לא מבצע שום פעולה כדי לשנות את ההווה או העתיד. הוא חולץ את נעלו ואת הגרב שלו (פוזמקו), ושוב מתגעגע יחד עם החיה, כמו שהחתול מיילל כך גם האיש מיילל בחלומו. (כמו בסוף הבית הראשון).
הבית השלישי – הרעב.
אז יבוא הרעב – לא ללחם או לחזון – כי אם למשיח! זוהי ביקורת של ביאליק – לא ללחם, ולא לערך או אידיאל הם מחכים, אלא למישהו שיביא להם את הגאולה. אין להם שאיפות כלכליות או אידיאולוגיות. כדי שהמשיח יבוא לא צריך לעשות כלום – רק לחכות.
ועכשיו הגענו לשעות הבוקר, זה הזמן המתואר, וביאליק משלב ב-"והיה כי יארכו הימים" ארבעה סיפורי משיח:
הראשון – האיש המבקש את המשיח בסביבתו הקרובה בחצר (הקרפיף). הוא קם בבוקר, מוזנח ומרוט, גר באוהל, וממהר אל פתח האוהל ומסתכל מעבר לערימת האשפה לראות אם בא המשיח. קיימת סדרה של ציורים לשוניים המתארים דמות מיואשת מחלומות ונדודים – "רצוץ נדודים, שבע חלומות וריק נפש יקום" , "ובעוד קורי שנת רוגז בעפעפיו", "וחרדת הלילה בעצמיו" והוא נושא "עין דלוחה,קודחת ורעבת ישע". האיש מבקש את המשיח בסביבתו הקרובה. מודגשת סלידתו של המשורר מן הפאסיביות, שכן האיש חי בסביבה מוזנחת ואינו שוקל אפשרות לנקוף אצבע כדי לשפר את תנאיו.
מתוארת גם האישה המבקשת את המשיח. היא וריאציה על האיש, מוזנחת, פסיבית, בקושי מניקה את התינוק. יש סדרה של תיאורים שליליים עליה – "פרועת ראש" ; "מעוכת בשר"; "עכורת רוח."
ואז מתוארים השפחה, העכבר והתינוק. העולל והעכבר מבקשים לשמוע את קול מצילת האתון. ואילו השפחה מבקשת לשמוע את תרועת שופרו.
כל אלו מקצינים את הנלעגות בציפייה, יש פער קומי בין נושא הציפייה – המשיח המכובד הרוכב על חמור לבן, לבין מי שמחכה לו, והמקום בו הם נמצאים (עלוב, ליד ערימת אשפה).
הצפייה למשיח היא כאן גם סמל לכל פתרון חיצוני, מחכים שמישהו מבחוץ יבוא ויגאל אותם. העברת האחריות על חייהם מעצמם לגורם חיצוני.
הקו המרוסק בסוף השיר מתאר חברה פסיבית, שאינה פועלת ועתידה להתרסק ולהישבר. הכותרת מנסה להגיד שהימים מתארכים, יום דומה למשנהו, ויש תחושה שלילית של אדם שלא מתמודד עם השגרה ומצפה לסערת רגשות בכל יום.
ביאליק, שהיה פעיל מאד בתנועת ההשכלה העברית מתאר כאן את יחסה של ההשכלה לחברה היהודית המסורתית. הוא רואה בה חברה מנוונת, שאם ברצונה לשרוד עליה להפסיק להתנהל באופן המסורתי. המשכילים ניסו לדרבן לקראת שינוי ושיפור תנאי החיים. רבים מהם היו ציונים שדגלו בעלייה ארצה ורצו לשנות את מצבם הכלכלי והפוליטי.
השיר "והיה כי יארכו הימים" של ביאליק הוא סאטירה חברתית, שיר תוכחה בנושא לאומי בסגנון דברי הנביאים שמתאר את התנהגות העם בהווה בנימה אירונית של דחייה ולעג. מטרת הסאטירה בשיר היא לבקר על מנת לעורר ולשפר.
סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותי, הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, בעיר ההריגה, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לנתיבך הנעלם, לא ביום ולא בלילה, צפורת
