צפירה / אתגר קרת – סיכום

האקספוזיציה בסיפור "צפירה"

"ביום השואה לקחו את כל הכיתות לאולם התעמלות."

המשפט בו נפתח הסיפור "צפירה" של אתגר קרת רומז על שני העולמות אשר נפגשים בו – עולם השואה מצד אחד ועולם הספורט והכושר הגופני מהצד השני. בהמשך האקספוזיציה אנו מבינים שמדובר בסיטואציה מוכרת מחיי הנוער בבית הספר: המספר, נער בתיכון בשם אלי, מאוהב בנערה בשם סיוון. הבעיה היא שסיוון היא חברתו של כוכב בית הספר שרון, תלמיד מצטיין וספורטאי מוכשר בכיתה י"ב. למרות שסיוון נחמדה כלפי המספר, כאשר מגיע חברו הטוב של שרון, גלעד, ושואל אותה מדוע היא לא מצטרפת עליו, סיוון מתייחסת בזלזול למספר ואומרת שצפוף לידו .

הרעיון המרכזי בסיפור מופיע באקספוזיציה: זיכרון ומשמעות השואה בחברה הישראלית של שנות התשעים (ושל ימינו). המספר פוגש את שרת בית הספר, שולם, יושב על מדרגות חדר האחות ובוכה. הוא מספר שהיה בזונדרן קומנדו, והמספר, שאינו בקיא בהיסטוריה, משוכנע שהוא היה בקומנדו הימי, אותה יחידה שאליה נבחן שרון. הדמיון הסמנטי (הדמיון בשם) בין הקומנדו הימי לזונדרן קומנדו, לעומת המרחק הסמיוטי (ההבדל במשמעות) בין הקומנדו הימי לבין הזונדרן קומנדו, יוצר את האירוניה בסיפור וגורר את שרשרת האירועים הבאים.

 

הדמויות

הדמות הראשית היחידה הנה דמותו של המספר, אלי. זאת גם הדמות העגולה היחידה בסיפור – אנו יודעים מה אלי מרגיש, חושב ורוצה. אלי הוא דמות ראשית המקדמת את העלילה (מלשינה למנהל על שרון וגלעד). דמות זו אמנם עגולה, אך היא אינה משתנה לאורך העלילה. למרות שעולמו הפנימי של אלי גלוי לנו לפחות בחלקו, אין אנו יודעים הרבה פרטים עליו. כנראה שהוא בן כיתתם של סיוון, שרון וגלעד (למרות שהוא חש עצמו קטן לעומתם). לפי דבריהם של שרון וגלעד, אלי הוא תלמיד בינוני, וספורטאי בינוני. הוא מאוהב בסיוון, אבל אינו מעיז לגלות את אהבתו, שכן היא חברתו של שרון.

מה מניע אותו להלשין?

ייתכן כי הדאגה לשולם, שבכה בטקס יום השואה ושהיה בעבר בקומנדו (כך הוא חושב). אלי מכבד את שולם בגלל שהוא חושב ששולם היה בעבר בקומנדו. כיום שולם הוא אדם זקן וחלש, אבל יש לכבדו בשל עברו ולכן אלי מלשין למנהל. מהצד השני, ייתכן כי מדובר בפעולה הבאה מתוך קנאה בלבד. שרון מצליח ממנו, עבר את הראיון לקומנדו הימי, ויש לו את סיוון בה אלי מאוהב. הסיפור אינו נותן תשובה ברורה לשאלה הזאת, וכנראה שהשילוב בין שני הדברים הוא שמניע את אלי להלשין למנהל.

שרון וגלעד – תלמידי כיתה י"ב בבית הספר. שרון הוא תלמיד מצטיין ועבר את שלב הראיון לשייטת. גלעד הוא חברו הטוב ביותר. למרות שהשניים מתוארים כמצליחנים לעומת אלי, הם בולטים בחוסר מוסריותם כאשר הם גונבים את האופניים של שולם, וכאשר הם מרמים את אלי ואורבים לו מחוץ לבית הספר במטרה להכות אותו.

סיוון – תלמידה בכיתתו של המספר (אולי אותה כיתה בה לומדים שרון וגלעד). המספר מאוהב בה. סיוון לא ממש מתייחסת לאלי, אבל בתחילת הסיפור היא נחמדה אליו וכאשר גלעד מזמין אותה לכיסאות האחוריים היא מביטה באלי במבט מתנצל. בסוף הסיפור סיוון מתגלה באכזריותה – היא מפילה את אלי בפח וגורמת לו להיתפס על ידי שרון וגלעד, כשהיא מעמידה פנים כאילו איכפת לה. המספר מתאר את מגעה כ"דק ונעים" – המגע הקר הנו רמז מטרים לאנוכיותה ולחוסר האכפתיות שלה מאלי.

שולם – שרת בית הספר. בשואה הייה חלק מהזונדרן קומנדו, אלו אותם יהודים שעליהם הוטל לפנות את גופות הנספים בתאי הגזים. הוא בוכה אחרי טקס יום השואה, כיוון שהוא חש אשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים. שולם ממהר להסתיר את בכיו ושולח את אלי לכיתה. גם כאשר האופניים שלו נגנבות ואביו של שרון רוצה לתת לו אופניים חדשות, שולם מנסה להסתיר את העובדה שנפגע, ואומר שבריא יותר ללכת ברגל. שולם מלא בושה בשל העבר, ומעדיף להסתיר את רגשותיו האמיתיים.

אביב וצורי – שני חבריו של אלי. עיקר תפקידם הנו לקדם את העלילה. הם מספרים לאלי ששרון עבר את המבדקים ומדגישים את חשיבות האירוע – עד כמה קשה להתקבל לשייטת. הם מגלים לאלי ששרון וגלעד גנבו את האופניים של שולם.

לאביב וצורי יש גם תפקיד של הרפיה קומית – הם מעקבים את התקדמות העלילה והסיטואציה שהם יוצרים (עם הפיתה והטחינה) הנה משעשעת וגורמת להפגת המתח.

 

רעיונות ומוטיבים מרכזיים ב"צפירה"

הקומנדו הימי מול הזונדרן קומנדו

הקומנדו הנו מוטיב חוזר בסיפור. הוא שייך לשני עולמות שונים לגמרי: השירות הצבאי ומחנות ההשמדה. המשמעות של הקומנדו בכל אחד משני העולמות הפוכה לגמרי:

הקומנדו הימי – או השייטת (שייטת 13). יחידת עילית של צבא ההגנה לישראל. יחידה שקשה מאוד להתקבל עליה ומשמשת לביצוע פעולות נועזות בים וביבשה. נבחרי ציבור רבים שרתו בעברם בקומנדו הימי. להתקבל ליחידה זו הנו כבוד גדול, ודבר שיש להתגאות בו.

הזונדרן קומנדו – יחידות שפעלו במחנות ההשמדה ותפקידן היה להוציא את הגופות מתאי הגזים ולשרפן במשרפות. היחידות היו מורכבות מחיילים נאצים ומאסירים יהודים. יהודים שהיו בזונדרן קומנדו וניצלו, התביישו לספר על כך בשנים לאחר השואה, מפחד שיוקעו על ידי החברה הישראלית בשל שיתוף פעולה עם הצורר הנאצי.

הקומנדו הימי והזונדרן קומנדו עומדים ביחס הפוך של גאווה ובושה, פרטית ולאומית גם יחד.

כוח ספורטיבי מול חולשה פיזית

שרון וגלעד הם כוכבי נבחרת הכדורסל של בית הספר. אלי מרגיש לעומתם חלש מאוד. כאשר הם רוצים להכות אותו הוא אומר: "רציתי לזוז משם, לברוח, להרים את הידיים כדי להגן על הפנים אבל הפחד שיתק אותי". גם שולם מתואר כאדם רזה וחלש, ולכן אלי מתפלא על כך שהיה בקומנדו – תפקיד שדורש כושר קרבי מעולה.

כאשר אביו של שרון רוכש עבור שולם אופניים חדשות, אלה אופניי ספורט. המספר מתאר בגיחוך את שולם רוכב על אופני הספורט – האדם הזקן החלש ולא ספורטיבי, על האופניים הספורטיביות.

כוח ספורטיבי חשוב לבנים רבים בגיל התיכון, הן בשל הרצון להתקבל ליחידות קרביות, והן בשל העובדה שזה נחשב יותר בעיני הבנות. חולשתו הפיזית של אלי לעומת חוזקם הפיזי של שרון וגלעד, באה בניגוד לחוזקו המוסרי של אלי לעומת חולשתם המוסרים של שרון, גלעד וסיוון.

 

הצפירה והכבוד

הסיפור נפתח בטקס יום השואה. הטקס מתואר כדבר רגיל ללא כל יחוד – טקס כמו כל הטקסים. המספר מתאר את האדם המבוגר שעולה לבמה לנאום, אבל הוא אינו שם לב לתוכן נאומו. גם כאשר הוא מדבר עם שולם מאוחר יותר, הוא לא מבין את הקשר בין דבריו של השרת לבין הטקס.

בשיחה בין המספר לשרון וגלעד המתכוונים להכותו, עולה עניין הכבוד. הם טוענים שלא מוכבד להלשין על חברים, ואילו אלי טוען שהם לא נתנו כבוד לשולם (בשל גילו המבוגר, ובשל כך שהיה פעם בקומנדו, כמו שהוא טועה לחשוב). כאשר נשמעת הצפירה נעמדים שרון ואלי במקומם באופן אוטומטי. הם "מכבדים" את המנהג לעמוד בצפירה, ואילו אלי מנצל את ההזדמנות ובורח.

מה הסיפור מנסה לומר?

המספר, אלי, אינו מקשיב לטקס יום השואה, ואינו מכבד את הצפירה. אבל אלי, בניגוד לשאר, שם לב לשולם הבוכה ומכבד אותו בתור אדם. הוא רואה בגניבת האופניים חוסר כבוד ולכן הוא מלשין למנהל. אלי מכבד את האדם, ולכן הוא עמוק יותר מבחינה רוחנית. הוא אינו מכבד את הטקס החיצוני ואת הצפירה שהנה לא יותר מסמל לכבוד. מבחינה רעיונית, אלי מכבד את זיכרון השואה יותר מחבריו בכך שהוא מכבד את האדם הניצול שהיה בשואה. הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל כאילו מחזירה לו טובה ומצילה אותו משרון וגלעד.

כאשר שרון וגלעד עומדים בצפירה הם מתוארים כבובות בחלון ראווה, כך גם האנשים ברחוב – כלומר כיצורים דוממים וחסרי תוכן אמיתי. העמידה בצפירה היא רק עניין חיצוני, טקסי, ולא יותר מזה. שרון מתואר כאילו הוא עומד כמו ילד קטן המנסה לחכות פוזה מסרט פעולה – כל הכוח הפיזי שלו נעלם והמספר חש חזק ממנו – לא בשל כוחו הפיזי, אלא בשל מוסריותו הנפשית.

הרעיון המרכזי בסיפור הצפירה

הסיפור של אתגר קרת נקרא "צפירה" שכן בחברה הישראלית הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום השואה נועדה לדקה של עמידה ומתן כבוד לזכרם של הנספים. אנו מורגלים לעמוד בצפירה מגיל הגן ורובנו עומדים בה בכל שנה, באופן מיידי, ללא מחשבה עמוקה על משמעותה.

הצפירה והטקס הם סממנים חיצוניים בלבד, והם נכונים עבור אנשים מוסריים כמו אלי ועבור אלו המוסריים פחות כמו שרון או גלעד. המשמעות האמיתית של יום השואה, ושל ימי זיכרון בכלל, לא מתקיימת דרך הטקסים החיצוניים, אלא קשורה באופיו ובנפשו של האדם – האם איכפת לך מזולתך, או אם לאו.

מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – הסיפור הקצר

ועכשיו למשהו שונה לגמרי:

איך ללמוד טוב ולזכור מה שקוראים עם שיטת SQ3R

להגדיר את עצמך זה כמו לנסות לנשוך את השיניים שלך: ציטוטים של אלן ווטס

הרקליטוס על למה אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים

עוד דברים מעניינים: