מבוא ליחב”ל: המלחמה הקרה

מבוא ליחב”ל: המלחמה הקרה

מתוך: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים

 ראה גם: המלחמה הקרה- סיכום מורחב

המלחמה הקרה איננה מספרת את כל סיפורו של העולם הפוליטי לאחר מלחמת העולם השנייה שכולל שני תהליכים דומיננטיים נוספים שמאפיינים את העולם לאחר מלחמת העולם השנייה:

  1. ראשית שקיעתה של אירופה – כמוקד, כלב המערכת הבינלאומית. הסכם מינכן – במובנים רבים היה הפעם האחרונה שבה ישבו מנהיגים אירופים סביב שולחן וחיפשו עצה איך מנהלים את העולם. המציאות טפחה על פניהם ועל העולם כולו במהלך המלחמה וב1945 פוגשים מציאות גיאופוליטית שונה בתכלית. אירופה איננה עוד היבשת המובילה את המערכת הפוליטית כולה. המעצמות העולות הן ארה"ב האמריקאית וברית המועצות האסייתית.
  2. התפשטותה של המערכת הוספליאנית לעולם כולו. תהליך שגולת הכותרות שלו הייתה הדה-קולוניזציה. מערכת המדינות הריבוניות בעולם כולו.

שאלות עיקריות בהקשר המלחמה הקרה:

  1. מהן הסיבות למלחמה הקרה, מדוע פרצה? הדבר המרכזי שמעניין חוקרים פוליטיים – למה פורצות מלחמות? אך היא הפחות מאתגרת מבין שלושת השאלות.
  2. מדוע נמשכה המלחמה הקרה כל כך הרבה זמן? ולמה לא הסלימה והפכה למלחמה חמה? מדוע לא הייתה מלחמה ישירה בין שני הגורמים?
  3. מדוע הסתיימה המלחמה הקרה?

היסטוריה

החשדנות ההיסטורית בין שתי המעצמות, ראשיתה עוד במהפכה הבולשביקית של 1917. כמעט 30 שנה לפני פרוץ המלחמה הקרה, יכולים לראות זרעים ברורים של חשדנות פוטנציאלית בין שני המדינות. ארה"ב לא הכירה בברית המועצות במשך 15 שנה. החשדנות הזאת הועצמה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה.

לאחר תגובת הנגד של בנות הברית  – בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה ריחפה מעל היחסים בין מנהיגי ברית המועצות לארה"ב – מתי תפתח החזית השנייה והיא החזית שארה"ב אמורה להוביל כנגד גרמניה מן המערב. ברית המועצות חתמה על הסכם עם גרמניה, גרמניה תקפה וכמעט הגיעה לשערי מוסקווה,ברית המועצות תקפה בחזרה אבל היו המון קורבנות והשאלה נשארה – מתי ארה"ב תפתח חזית שנייה? מתי תהיה הפלישה לנורמנדי? כפי שהדבר יכול היה להיתפס – מה שארה"ב עשתה בהשהיית הפלישה לצרפת, היא בעצם הקיזה את דמה של ברית המועצות, ואולי הדבר היה לא בגלל אילוצים אסטרטגים, בגלל הרצון של ארה"ב לפזר את משאביה בין המלחמה מול יפן וגרמניה אלא אולי ארה"ב כן רצתה שברית המועצות תקיז את דמה מול גרמניה. עד שארה"ב הצטרפה בסופו של דבר להכריע את גרמניה כשברית המועצות כבר על קרי תרנגולת.  והחשד הזה ימשיך עד קיץ 1944, עד הפלישה לנורמנדי. והחשדנות ממשיכה להוביל את מנהיגי שתי המדינות.

וועידת יאלטה נערכה עוד בעיצומה של המלחמה נגד גרמניה, ובה עוד היה תקווה לרוזוולט שיגיע לעמק השווה עם סטלין. חלק מההסדרים החלו להתגבש כבר נגעו בעתידה של מזרח אירופה ובשל גרמניה. וועידת פוצדם הייתה בהשתתפותו של טרומן שהחליף את רוזוולט, בה חווים שינוי של ממש בתפיסת ברית המועצות על ידי ארה"ב. טרומן  סבר שבין המעצמות נבנית עוינות כזאת שבסופו של דבר תמנע דו קיום בשלום. ההנחה הייתה שהולכים לקראת עידן של מתיחות בין גושית מתמדת גם אם לא מלחמה אלימה. אחד התרגומים המעשיים של המתיחות הזו היא חלוקת גרמניה. המעצמה שבסופו של דבר הוליכה את מלחמת העולם, חולקה, הכוונה לא לצמיתות, אלא לנהל אזורי כיבוש אדמנסטרטיבים עד שתאוחד לבסוף גרמניה. גרמניה בעת הזאת חדלה להבות ישות פוליטית, לא הייתה מדינה ריבונית. –אין יותר גרמניה- זהו איזור כיבוש שהמעצמות מחלקות ביניהן, מתוך הנחה שבבוא העת תוקם גרמניה מאוחדת. המטרה של מנהיגי אירופה אך בראש ובראשונה של סטלין הייתה לבלום בכל דרך אפשרית את התעצמותה של גרמניה. השחקן המרכזי של החלשת אירופה הוא סטלין – למנוע מגרמניה לחזור להיות איום כל כך משמעותי על ברית המועצות, וגם לגבות את המחיר כפי שקרה עם צרפת. סטלין מתחיל עם האזור שבשליטה הסובייטית- הנבת רווחים. הצבא האדום שודד נכסים גרמניים ומונע את שיקומה של מזרח גרמניה. שיקומה של גרמניה הייתה המטרה המערבית. המטרה של ארה"ב בניגוד לברית המועצות לא הייתה להחליש את גרמניה אלא לשלב אותה, להפוך אותה לחלק אינטגראלי כחלק מאירופה באופן שעוצמתה תתורגם לאינטגרציה אירופית. שכל המדינות באירופה יהיו תלויות זו בזו, תלות גורמים מורכבת. זו הדרך של ארה"ב לקדם את השלום האירופי. זו ההתנגשות הגדולה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה.

העימות גלש מעבר למקרה הגרמני עצמו – גלש למזרח אירופה. מה עושים עם מזרח אירופה? התשובה הסובייטית הייתה ברורה – זהו חלק מאזור ההשפעה של ברית המועצות, לא פוליטי בלבד אלא עם מימד צבאי מובהק, הצבא האדום היה בכל אחת מהמדינות הללו. דחיית ההחלטה לפתוח חזית במערב הובילה את נוכחות סובייטית בכל מזרח אירופה. האם ארה"ב תקבל או לא תקבל את המרחב המזרח אירופי כהשפעה סובייטית. המטרה הייתה לחולל תהליך של אינטגרציה פוליטית כלכלית (לא דמיינו איחוד פוליטי) אך שיהיו שלובות בקשרים כלכליים ואחדות פוליטית דמוקרטית. כאן כמו בנוגע לגרמניה, מוקד חיכוך נוסף בין המעצמות, עתיד גרמניה ועתיד מזרח אירופה. המלחמה הרי לא הייתה מלחמת אירופה אלא עולם –  יוון – טורקיה ואיראן – שלוש מדינות שגבלו או בברית המוצעות או במדינות הנתונות תחת השפעה סובייטית – מדינות שסטלין נטש אליהן עיניים –סבר שיהיה ניתן להרחיב את ההשפעה הסובייטית אליהן ובהם לא היה הצבא הסובייטי. היכולת של סטלין להשפיע פחות צבאית אלא יותר פוליטי (בגיבוי צבאי). בעיקר באמצעות מפלגות קומוניסטיות במדינות האלה והפעלת לחצים וכאן הייתה הדילמה המרכזית שניצבה מול טרומן (1947) האם לאפשר לברית המוצעות לזכות בדריסת רגל גם בשלושת  המדינות הללו. ההכרעה של טרומן היא לא- דוקטרינת טרומן – בעד בלימה. בכל מקום שבו ברית המוצעות תחתור להחדיר את ההשפעה הסובייטית קומוניסטית ארה"ב תתייצב למולה. ובכך תישאר ההשפעה הסובייטית מגודרת רק לאותם אזורים שבהם הצבא האדום נוכח, כלומר מזרח אירופה אך לא באזורים נוספים שבאמצעות מנופים פוליטיים כלכליים וצבאיים סטלין יבקש לכלול גם אותם תחת המטרייה הסובייטית.

גם במסגרת הכלכלית וגם הצבאית ניסו שתי מעצמות העל למגר את השפעתן. ניסיון אמריקני לקבוע מסמרות של המקום בו עובר טווח ההשפעה האמריקני, (נאט"ו – 1949) פה בעצם נגמר המערב. וטורקיה ויוון היו חלק. איזור חיץ, בלימה כנגד כוונות התפשטות סובייטית. כנגד הייתה ברית וורשה. שיקום אירופה תוכנית מרשל – הנדבך הכלכלי שליווה את המהלך הפוליטי, תנאי לסיוע אמריקני, שמדינות אירופה יצטרכו לבנות קשרים של תלות גומלין מורכבת.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות