סיכום בתנ"ך: ישעיהו פרק ה – 8- 17
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – המאבק לחברה מוסרית
פס' 8 – 12 – שתי נבואות "הוי"
בספרות הנבואה – בכלל, ואצל הנביא ישעיהו – בפרט, נבואות תוכחה רבות המתחילות במילה "הוי", כלומר נבואה המתחילה במילה זו איננה מבשרת טובות לשומעיה. הנבואות הבאות להלן באו, כנראה, להדגים את המשפח וחוסר הצדק עליהן מדבר הנביא במשל הכרם. זהו, אם כן, קשר של "כלל ופרט".
בפס' 8 – 10 יוצא הנביא כנגד התופעה הידועה בכל חברה חקלאית: ריכוז קרקעות ונכסים בידי מעטים. לצורך תפעול שוטף זקוק החקלאי ל"הון חוזר" (אשראי), זאת מכיוון שזמן רב חולף מן הרגע שבו הוא מתחיל לעבד את אדמתו, ועד שהוא זוכה לראות פרי לעמלו, תרתי משמע: יבול וכסף. ברור שלאחר כמה שנים, כשהמשק נכנס לשגרת עבודה, ההכנסות מיבולי השנה הקודמת משמשות לצרכי העיבוד השוטף.
צריך לזכור שארץ ישראל נמצאת באזור "ספר המדבר" – חלקה הדרומי (קו גדרה-אשקלון ודרומה) הוא מדברי (הקביעה היא על-פי ממוצע רב-שנתי של כמויות הגשם), ואילו חלקה הצפוני – נחשב כשטח פורה. הצרה היא שלפעמים "הגבול" המלאכותי הנ"ל זז צפונה ומגיעה שנת בצורת. בהיעדר חשמל ואמצעים להולכת מים למרחקים גדולים, שנת בצורת בימי קדם פירושה המיידי היה – רעב! בנוסף, לחקלאי לא היו הכנסות, והוא נאלץ ללוות כסף מן העשירים הן לצרכי הקיום היום-יומי והן כדי להמשיך ולעבד את שדותיו בתקווה לשנה גשומה בעתיד. פעמים רבות לא עלה בידי החקלאי להחזיר את ההלוואות שלקח, ועמדה בפניו הברירה למכור את שדהו תמורת החוב, או למכור את בניו ובנותיו, או את עצמו לעבדות. בדרך זו הצליחו עשירי העם לרכז בידיהם קרקעות רבים, ומסתבר שגם בתים בערים.
ישעיהו יוצא חוצץ כנגד תופעה זו, ששדותיהם ובתיהם של העשירים כבר נוגעים אלה באלה, כתוצאה מהתהליך שתואר למעלה. העונש שיבוא על העשירים הוא בבחינת מידה כנגד מידה: בתיהם יישארו ללא יושבים, והשדות יניבו יבולים מעטים ביותר, והם לא יצליחו ליהנות מן העושק והגזלה.
פס' 10 – 12 מתארים את ההוללות והרדיפה אחר תענוגות החיים של עשירי העם, זאת בדומה מאד למתואר בעמוס ו' 1 – 7 ואין צורך לפרט שוב.
פס' 13 – 17 מתארים את העונש שיבוא על העם. הצרה היא, אם כן, שהתנהגותם של העשירים גוררת עונש לחברה הישראלית כולה. העם ילך לגלות ויסבול מרעב ומצמא. פעם נוספת שהשתייה המופרזת וההתהוללות של עשירי העם גוררת עונש של מידה כנגד מידה.
בפס' 14 – 17 תאור נרחב של העונש. השאול פותחת את פיה ובולעת את יושבי הארץ, בניגוד מוחלט להוללות ששררה בה קודם לכן. בפס' 15 – 16 מופיע מוטיב נבואי ידוע של ישעיהו: גדולת האל לעומת אפסות האדם, קדושת האל לעומת זילות של האדם, שהתנהגותו הביאה אותו לכדי ביזיון עצמי.
פס' 17 מתאר את הישוב הפורה והפורח כמקום מדבר. שוב עונש של מידה כנגד מידה.
