סיכום בתנ"ך: ישעיהו, פרק ס"ב

מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חורבן, גלות וגאולה

הפילוסוף היווני אפלטון קבע "כי כל דבר מתהווה מניגודו", כלומר מי שקם, ישב לפני כן, המשתמש במושג שלום מבין מהי מלחמה, והאהבה היא ניגוד לשנאה, גבוה – לנמוך. כבר אצל זכריה ראינו כי ההבטחות לעתיד טוב יותר משקפות הווה עגום, וכך גם בפרקנו. מן הנבואות הנשגבות לעתיד מפואר, ניתן ללמוד כי למרות שהמקדש כבר עומד על תילו, ובניגוד גמור להבטחותיהם של חגי וזכריה, מצבה של יהודה לא השתפר.

בפסוקים 1 – 5 מבטיח הנביא כי ה' לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירושלים תושע ממצבה העלוב. השינוי הדרמטי במצבה של העיר יביא גם לשינוי בשמה. העיר תקרא "חפצי בה" שם המבטא את רצונו של ה' בטובתה של העיר.   מן הכתוב בפס' 4 ""לא ייאמר עוד…" ניתן להבין כי למרות שבניית המקדש הסתיימה, עדיין מרבית היהודים נמצאים בגלות, מרבית השטחים אינם מעובדים והארץ שוממה. גם כאן חוזר המוטיב הכל כך שגור בפי הנביאים: "….ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך"  (פס 5).

בפסוקים 6 – 9 הבטחות נוספות של הנביא. הפעם לשיפור המצב הביטחוני והכלכלי של העיר. מן ההבטחה ש-ה' יפקיד שומרים על חומות ירושלים, ניתן להבין שהחומות עדיין פרוצות, ואכן מן הכתוב בספר נחמיה ניתן ללמוד כי רק לאחר בואו של נחמיה לארץ (445 לפנה"ס), ובמאמץ רב ביותר,  חוזקו החומות והושלמה בנייתן. בכל אופן, מעתה ה' יפקיד שומרים על העיר, כך שלא ניתן יהיה עוד לכבוש אותה, והתבואות בשדות והענבים בכרמים לא יהיו עוד למאכל זרים, אלא תושבי יהודה יזכו לקצור את אשר זרעו. במזמור קל"ז נשבע המשורר ביד ימינו לא לשכוח את העיר, ואילו כאן הנשבע הוא ה'. הוא מבטיח "בימינו ובזרוע עוזו" להגן על העיר ותושביה. הם יזכו לאסוף את יבוליהם, להביאם למקדש ולאכול ולשתות אותם שם, מה שלא קורה במצב הנוכחי.

הפסוקים 10 – 12 מזכירים מאד את הרעיון בפתיחה של ישעיהו השני, בפרק מ'. ה' ידאג לסלול את הדרך ולהקל על המכשולים בפני הבאים ארצה. [ההשוואה לפרק מ' ממש מתבקשת:"סולו סולו המסילה, סקלו מאבן", כאן, לעומת: "והיה העקוב למישור" שם. בשני המקומות ביטוי זהה "הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו" ועוד.] ה' מודיע בעולם כולו כי זמן הגאולה הגיע. העמים השכנים יקרא לשבי ציון "עם הקודש" ואילו ירושלים, שתהפוך למרכז דתי ורוחני עולמי, תיקרא "דרושה" ולא תיעזב עוד לעולם.

סוף דבר: נבואותיו של חגי לא התממשו, כמו גם הבטחותיהם של ישעיהו "השני" ושל הנביא זכריה. עובדה זה הביאה לפיחות רציני במעמד הנבואה, וכאמור לאחר הנביא מלאכי, לא היו עוד נביאים לעם ישראל. חז"ל קובעים זאת במפורש: "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל"  (שיר השירים רבה).

את מקומה של הנבואה הקלאסית, שבה מוסר הנביא, שליח ה', את דבריו בשם ה',  תפשה הנבואה האפוקליפטית, נבואה המכילה חזונות מסתוריים לימים רחוקים, חזונות הנדרשים לפענוח. כאלו הן הנבואות בחלק השני של ספר זכריה, ובעיקר בספר דניאל, שיש המוצאים בו רמזים למאורעות רחוקים, אפילו עד ימינו. אלו הן נבואות היכולות להתפרש לכאן ולכאן, בנוסח נוסטרדאמוס, התוכן והפילוסוף הצרפתי, שנבואותיו, המשתמעות לפנים רבות,  מצוטטות לאחר כל אירוע עולמי בעל משמעות.