סיכום בתנ"ך: זכריה פרק ד
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חורבן, גלות וגאולה
זכריה היה בן דורו של חגי, ועסק באותם נושאים. בספרו 14 פרקים. [לדעת מרבית חוקרי המקרא, גם ספר זכריה, כמו ישעיהו, אינו עשוי מקשה אחת, והנבואות החל מפרק ט' ואילך שונות לחלוטין מהנבואות בחלקו הראשון של הספר, הן בסגנון, הן ברקע ההיסטורי, הנושאים של הנבואות אחרים לגמרי ועוד, ולא נרחיב]
המבנה של זכריה פרק ד": הפרק ערוך בצורה משונה, וקיימים חילוקי דעות רבים בין הפרשנים, הן על מבנה הפרק, והן על פירושן של מילים מסוימות בו, שבחלקן הן מילים יחידאיות (מילים המצויות במקרא רק פעם אחת). אחת ההצעות, אותה נביא כאן היא לראות בפסוקים 1 – 5 יחידה אחת, המתארת את המנורה שרואה הנביא בחזונו. הפסוקים הבאים 6 – 10 א' (כלומר, חלקו הראשון של פס' 10) מביאים דברים הקשורים בבניית בית המקדש, ואילו בקטע הבא , החל מפסוק 10 ב' – 14 מובא המשכו של חזון המנורה, ובו מפרש מלאך ה' לנביא את החזון שראה.
חזון המנורה: מלאך ה' מעיר את זכריה ואת החזון מקבל הנביא כשהוא הלום שינה, ועדיין לא בהכרה מלאה. [יש חוקרים הטוענים כי קבלת החזון ממלאך, ולא ישירות מ-ה', מראה על ירידת קרנה של הנבואה בתקופת שיבת ציון] בחזונו הוא רואה מנורת זהב בעלת שבעה קנים, ומצידיה שני ענפי זית. כאמור, נחלקו הפרשנים בתאור צורת המנורה, בעיקר משום שהמילים "גולות" ו"מוצקות" אינן ברורות לנו, ולא נרחיב על כך. זכריה שואל את המלאך לפירושו של החזון ונענה כי שבעת הקנים מסמלים את שבע עיני האל, המשוטטות בכל הארץ, סמל להשגחה האלוהית. שני ענפי הזית הם "שני בני היצהר". על-פי הפרשנות המסורתית הכוונה היא לזרובבל בן שאלתיאל, השליט האזרחי ביהודה וישוע בן יהוצדק, הכוהן הגדול, שניהם נמשחו בשמן לרגל תפקידם. קשה מאד למצוא קשר בין חזון המנורה לבין הנבואה לזרובבל. הנמצאת בחלקו האמצעי של הפרק.
הנבואה לזרובבל: בנבואה זו נאמר כי לפני זרובבל עומד הר גדול, כנראה סמל למכשול רציני. כוונת הנביא איננה ברורה. יש המפרשים כי הוא מתכוון להתערבות השומרונים, שבאה למנוע את הבנייה. על פי המסופר בעזרא ו', המלך דריוש, לאחר שבדק בארכיון הארמון ומצא את הצהרת כורש, אפשר להמשיך בבניית המקדש. בהמשך נאמר כי לנוכח העובדה שזרובבל פועל "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי.." (פס' 6), כלומר מסתמך על רוח ה', הוא יזכה להניח בסופו של דבר את אבן הראשה, וכל הקהל יריע לו. [אבן הראשה – אותה אבן שמניחים בחלקה העליון של הקשת. מניחים אותה אחרונה, והיא מסמלת את סיום הבניין]
"כי מי בז ליום קטנות…" (פס' 10) גם על פירושו של פסוק זה נחלקו הפרשנים. יש המפרשים זאת כי מי שמזלזל בפעולות הקטנות, בעת הנחת היסודות למקדש, ישמח מאד לראות את זרובבל מסיים את הבנייה. אחרים קושרים זאת עם תגובת זקני העם לנוכח ממדיו הצנועים של המקדש השני, בהשוואה למקדש הראשון (ראה: עזרא ג', חגי ב'), אך גם זכריה, כקודמיו, לא רואה בעובדה זו בעיה כלשהי.