ישנם תרחישים משוערים בהם נראה הגיוני שהסכמה תיפסל ואף הגיוני להאמין שבהם הסכמה בצדק תבוטל. הסכמתי שתשתמש במכוניתי, אך מסתבר שהשתמשת בה למטרות שלא חזיתי, כמו תוכנית להשתמש בה כמונית. או שמצאתי כה הנסיבות השתנו ועתה יש לי צורך דחוף בה, כמו לנסוע לסייע לקרוב משפחה חולה. או שמתגלה שהרשיתי לך להשתמש במכונית רק בגלל שרימית אותי בדרך כלשהי בהקשר זה, אמרת שאתה צריך את המכונית לאיזו פגישה חשובה שלמעשה אינה קיימת. בכל המקרים האלו ניתן להגיד שאוכל למשוך את הסכמתי ושאהיה צודק בכך.
אולם נכון יותר להגיד, בשניים מן המקרים לעיל, שלא באמת נתתי את הסכמתי ושבמקרה שלישי שיקולים אחרים גברו על ההתחייבות שנגזרה מן ההסכמה. בהסכמתי שתשתמש במכונית אני מובן כמסכים לכך שתשתמש בה רק למטרות מסוימות ובתנאים מסוימים, ואפילו אם אלו לא נאמרו במפורש, הם יכולים להיות מובנים כמתנים את השימוש. אם תפר מגבלות אלו, אזי את עושה משהו שאליו לא הסכמתי. אם רימית אותי בזמן שנתתי את הסכמתי, אזי הסכמתי לא באמת ניתנה. הונאת אדם לכדי מתן הסכמה היא בסיס סטנדרטי לשלילת הסכמה. בשני המקרים הללו נכון יותר לומר לא שההסכמה בוטלה אלא שהיא כלל לא ניתנה מלכתחילה. "ביטול" של ההסכמה הוא למעשה הצהרה פומבית של עובדה זו.
במקרה השלישי יש לך הזכות להשתמש במכוניתי, אך עליך להתייחס לכך שניצול הזכות בנסיבות שנשתנו גורר מחיר גבוה, כלומר שאתה שולל ממני את האמצעי לסייע לקרוב משפחתי החולה. אינני יכול לטעון שאיני מחויב לך מאחר ונתתי את הסכמתי אולם עלייך להכיר בכך ששיקול זה נופל לרגלי חובה משמעותית יותר מצידך לאפשר לי לעשות במכונית שימוש חשוב יותר.
אולם מה באשר למקרים בהם אני מסכים שתשאיל את מכוניתי ואז בפשטות משנה את דעתי ללא שינוי בנסיבות או בשימוש שיתאים למקרים שתוארו לעיל? כאן עלינו לטעון כי הסכמה אינה שקולה לניאותות. אני הסכמתי לשימושך במכונית, וההסכמה אינה מצריכה שאוהב את הרעיון, בין אם בזמן בו הסכמתי או בזמן בו התרתי לך להשתמש במכונית. לך יש את הזכות להשתמש במכונית ואני תחת מחויבות לאפשר לך זאת. הזכות והמחויבות נובעים מהסכמתי, ועתה אינני יכול להשתחרר מהם מכוח רצוני בלבד.
נשקול מקרה בו אני מנסה לבטל את הסכמתי ע"י הערמת קשיים עלייך בבואך לנצל את התחייבותי מתוקף ההסכמה. אני בא ולוקח את המכונית עם מפתחות רזרביים ונועל אותה. עלייך לשקול את ההשלכות של ניצול הזכות שעדיין יש לך אך שעתה יכולה להתממש רק תוך קשיים. אתה ודאי תהיה זכאי לפיצוי שכן הצפייה הנכזבת לשימוש במכוניתי היא לגיטימית ואני האחראי ליצירת ושבירת אותה ציפייה.
נשקול את הנושא בהקשר המיני. האם אישה יכולה לבטל את הסכמתה ליחסי מין לאחר שנתנה אותה והחדירה כברה התרחשה? ביהמ"ש אמריקאים ענו בשלילה[1], נושא זה יידון בפרק 9 תחת אונס, עתה נדון בהקבלה לנושא השאלת המכונית. טבע האקט המיני יכול להשתנות ממה שהאישה הבינה בתחילה ונתנה את הסכמתה אליו, כמו מימוש אלים מצד הגבר. במצב כזה מתאים להגיד שהיא לא הסכימה לסוג כזה של יחסים. או שהיא הסכימה לחדירה אבל לא למשגל מלא של שפיכה בתוך הנרתיק. ניתן להחשיב זאת הגיוני בעבור גבר להאמין שהסכמה לחדירה, בהעדר אינדיקציה אחרת, היא הסכמה למין מלא. נצטרך לחזור לנושא זה, אך ללא קשר להגיון באמונת הגבר, זה בהחלט אפשרי לאישה להסכים לחדירה בלבד.
נניח שאישה הסכימה ליחסים מלאים אך לאחר החדירה שינתה את דעתה, למשל בשל כאב. זוהי אנלוגיה למצב לעיל בו המשך מימוש הזכות מתוקף ההסכמה גורר עתה מחיר רציני. ישנם סיבות טובות (שיידונו בפרק הבא) הנובעות מהטבע הייחודי של פעילות מינית לחשוב שהתמדה בפעילות מינית כנגד רצונו הנוכחי של מישהו, אפילו אם במסגרת ההסכמה הראשונית, גורמת למחיר כבד מאוד ומספיק בכדי לסווג התמדה כזו כפסולה ביותר.
אני חושב שאותו הגיון תופס אפילו לשינוי דעתה של אישה ללא שינוי כזה בנסיבות. גבר יכול בצדק לטעון לאכזבה של ציפיות לגיטימיות לסיפוק מיני הנובעות מן ההסכמה המקורית. אך הוא לא יוכל להתעקש על סיפוק יצריו למרות התנגדות האישה מסיבות שיידונו להלן. אין בכך לטעון שההסכמה בוטלה או שכלל לא הייתה מלכתחילה אלא שהעלויות של מימוש ההסכמה אינן מוצדקות כעת בידי ההסכמה הראשונית.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"