ביבר הזכוכית – סיכום: ניתוח המחזה
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות
ראה גם: הדמויות ב"ביבר הזכוכית"
ביבר הזכוכית הוא מחזה זכרון. זהו מחזה שמקורו בזיכרונותיו של המחבר. בכתיבת המחזה, וויליאמס הסתמך באופן בולט על חוויותיו המשפחתיות. הוא תאר את חייהם של אמו, אחותו ושלו. וויליאמס עצמו הודה שמטרתו היא לבטא תמיד את עולמו ואת ניסיון חייו, בכל דרך שתתאים מבחינת העיצוב של החוויה. המחזה מזכיר אירועים שליוו את ימי התבגרותו של וויליאמס. הדירה בה חיים אמנדה, לורה ותום ווינגפילד, במרכז העיר, בינות לסמטאות אפלות וצפופות, ומדרגות חירום, הניגוד בין חייהם האפורים והקודרים של לורה וטום, חוסר היכולת להשלים עמם יחד עם ניסיונותיה הבלתי נלאים של אמם להפוך את חייהם לנעימים ככל האפשר. כל זה הוא כמעט שיקוף של הדירות ואורח החיים בהן חייתה משפחתו של וויליאמס, כאשר חיו בסנט לואיס, מיסורי. מגורים בשכונה של המעמד הבינוני הנמוך, דירה קטנטונת ובה שני חלונות בלבד ופתח של מדרגות חירום דרכו נכנס עשן מהסמטא הקרובה. בביבר הזכוכית, אין דמות אחת שיש לה את הכישורים לחיות בהווה. כל הדמויות נסוגות אל עולמות משלהן כדי להתחמק מהמפגש עם המציאות הקשה. לורה ,אמנדה, תום וגם ג'ים משתמשים במנגנוני בריחה שונים כדי להתחמק מהמציאות. לורה נסוגה לעולם של חיות זכוכית ותקליטים ישנים. לורה היא כולה טוהר ויופי צרופים. היא כל כך רגישה ופגיעה שאין היא מסוגלת לעמוד מול העולם ולהתמודד עם המבחן הקל ביותר. גם כאשר נדמה שלורה סוף סוף מתגברת על ביישנותה ורגישותה, בסיועו של ג'ים, היא מיד שוקעת חזרה לבועה שלה כאשר מתברר לה שהוא מאורס. כמו החד קרן, קסמה של לורה הוא בתוך עולם בירבר הזכוכית. אין היא יכולה לחיות מחוצה לו. כאשר קרנו של החד קרן נשברת, הוא הופך לחיה רגילה – גם לורה מאבדת את יחודייותה. זוהי מכה שהיא לא תתאושש ממנה. אמנדה שקועה בסיפורי העבר מלאי התהילה – שבקיומם היא מאמינה ללא כל צל של ספק. (הצופים אינם משוכנעים שכל דבריה אכן התרחשו במציאות). היא מסרבת להכיר בנכות של בתה לורה, לרגעים היא מודה שבתה נכה – אך מיד חוזרת להכחשה. היא איננה מציאותית. היא תולה תקוות שג'ים, "המחזר הצעיר", יושיע את לורה –עוד לפני שאפילו פגשה בו. היא איננה מסוגלת להבחין בין מציאות ואשליה. כאשר ג'ים מגיע היא לבושה באותה שמלה שלבשה בצעירותה ב"הרי התכלת" כאשר קבלה את פניהם של שבעה עשר מחזרים צעירים. אמנדה בוחרת לחיות בעבר. תום בורח לעולם השירה והקולנוע, וגם לכיוון של הרס עצמי על ידי שתייה של אלכוהול ובילוי במקומות מפוקפקים. הוא איננו מסוגל להתמודד עם העבודה בבית המסחר לנעליים ועם החיים בבית. הוא מתמלא בזעם על כך שהעולם איננו מאפשר לו ולצעירים כמוהו מימוש עצמי. הם נידונים לחיים משמימים ללא צל של סיכוי למימוש חלומות או להגשמה עצמית. החברה איננה מבטיחה להם דבר חוץ מעוד מלחמה העומדת בפתח ושעל מזבחה יוקרבו מיליונים של צעירים חולמים ומשתוקקים. למרות שהוא מחליט לעזוב, כדי "להציל" את עצמו, טום ממשיך עדיין לכוד בתוך זיכרונותיו, זיכרונות העבר הרודפים אחריו כסיוט, זיכרון דמותה של לורה. בסוף המחזה בזמן הווה טום עדיין מרגיש חריג. הוא נודד, חסר מטרה, נרדף על ידי המחשבות על אחותו. ג'ים, גם הוא מוצא מקלט בעבר, אם כי לא בקיצוניות כמו הווינגפילדים. הוא שוקע לתוך ספרי מחזור מתקופת התיכון, יחד עם לורה, ונזכר בימים בהם היה גיבור בית הספר. גם הוא לא מרוצה מעבודתו במחסן הנעליים. טום מבין שג'ים העריך אותו כי הוא הזכיר לו את ימי גדולתו בתיכון. הוא מסכים לחתום ללורה בספר המחזור – כאשר הוא נזכר בתפקיד הראשי ששיחק בהצגת ביה"ס. הכניסה לבית ווינגפילד מאפשרת לו לשוב ולחזור לימי התהילה שלו. הוא נסוג את תוך האשליה עד ואפילו מחזר אחרי לורה התמימה והפגיעה, הוא רוקד אתה ונושק לה – אבל המציאות היא שהוא מאורס. לורה ממוטטת על ידי מציאות זו. שלא כמו הווינגפילדים, מסוגל ג'ים לחזור למציאות מהשקיעה הזמנית הזאת אל תוך העבר. הוא עוזב את הבית – שהיה עבורו כמעט מלכודת של אשליה.
ההווה קיים עבור גיבורי המחזה רק במידה שהוא מתקשר אל העבר. איש מהם איננו מתמודד עם מצב ההווה. הדרך היחידה עבורם היא לחיות דרך העבר. אך העבר איננו קיים עוד. בזמן שהדמויות הללו נשארת במקומן ואינן מתקדמות, שאר העולם נע קדימה ומשתנה, מה שמסביר את כישלונותיהם החוזרים ונשנים בעולם שבחוץ. טום אמנם רוצה ללכת קדימה – להשתחרר מהבית – אך כאשר הוא עושה זאת מתברר לו שהוא איננו מסוגל להשתחרר. הוא תקוע. עיצוב המחזה כמחזה זיכרון, מבטא היטב רעיון זה. ג'ים, הנשאב אל עולמם של הווינפילגדים, שומר על מידה של מציאותיות. לכן הוא כל כך מסורבל בתוך ביתם. הוא מסורבל בתוך עולם שיש בו מידה כה גדולה של עידון ורגישות. אותה מידה של פגיעות ורגישות הם שמונעים מלורה לקחת חלק בעולם שבחוץ. לורה נופלת במדרגות החירום כאשר היא יוצאת אל המכולת, היא גם איננה יודעת לרקוד. הדמויות המרכזיות במחזה זה עטופות בדמיונותיהן באופן שמעוות את המציאות. כל אחת נותרת עם שברי הזכוכית של מה שהייתה יכולה להיות. את הנושא של המחזה: צפיות גבוהות אשר נענות באכזבה בלתי נמנעת מבטא טנסי וויליאמס באמצעות סמלים, עוצמה של רגשות קיצוניים עד כדי אלימות כמעט, וגם על ידי אירוניה.