הביקורת על הביהביוריזם הפילוסופי

פילוסופיה של הנפש בתקופתנו : הביקורת על הביהביוריזם הפילוסופי

מתוך: פילוסופיה של הנפש בתקופתנו – סיכומים

סיכומים, עדכונים והרבה דברים טובים בקבוצת הפייסבוק שלנו – תנו לנו לייק!

הביקורת על הביהביוריזם הפילוסופי

הביקורת הראשונה על הביהביוריזם הפילוסופי שנדבר עליה היא הקוואליה של פרנק ג'קסון. זה בדיוק הטיעון שהדואליסט מסתמך עליו בטיעון הידע (טיעון החדר של מרי).

הביקורת השניה תשאל האם נטיות התנהגותיות הכרחיות כדי לומר שאנו במצב נפשי כלשהו (טיעון הסופר-סופר ספרטנים).

הביקורת השלישית נטיות ודגמי התנהגות הם נתאי מספיק להמצאות במצב נפשי כלשהו (טיעון המתחזה המושלם).

הביקורת האחרונה תדבר על סיבתיות פסיכו-פיזית, והאם היא אפשרית לפי הביהייביוריזם.

ביהייביוריזם, גוף ראשון וקוואליה

הביקורת הראשונה היא המשך של הנקודה שאמרנו בהתחלה, שהביהייביריסט מתכחש לנגישות העדיפה למצבי נפש בגוף ראשון. כעת נגיד זאת כביקורת.

  • הביהביוריזם נאלץ להכחיש את קיומה של נקודת המבט בגוף ראשון – הביהביוריסט נאלץ להתעלם מההיבטים של חיינו הנפשיים שמתגלים רק מתוך נקודת המבט של הגוף הראשון.
  • המוקד של הללו הוא המודעות ההתנסותית, הפנומנלית, או הקוואליה, ה"איך זה מרגיש" להיות במצב נפשי מסוים, האיכויות המיוחדות של החוויה
  • הביהביוריזם נאלץ להתעלם מהתכונות ההתנסותיות הללו. הוא נאלץ להעמיד אותן על תיאורים התנהגותיים פומביים ובכך מחמיץ משהו מהטבע ה"פנימי" של האיכויות הללו.

מאחר שהוא מכחיש את קיומם של המצבים האישיים, הוא גם מכחיש את הקוואליה. הוא אומר שמצבי נפש כלל אינם פנימיים, והוא מכחיש את הפן האינטריזי, הפנימי של מצבי הנפש. יש הרבה שיגידו שבכך הוא מתעלם ממאפיין חשוב מאוד של מצבי הנפש. יש שיגידו שזה המאפיין המבחין, אבל גם אם לא – ברור שזה מאפיין מאוד מרכזי של מצבי הנפש.

אם הביהייביוריסט לא מקבל שיש משהו מעבר להתנהגות, ואנו חושבים שיש משהו בכאב מעבר להתנהגות הכאב, אזי זה טיעון נגד הביהייביוריזם.

טיעון הסופר-סופר ספרטנים

הביקורת השניה היא על הזיהוי האנליטי של מצבי הנפש והנטיות ההתנהגותיות.

הביקורת הזו מדברת על כך שהנטיות ההתנהגותיות הן תנאי הכרחי למצב נפשי. לא יכול להיות מצב נפשי בלי התנהגות.

  • לפי הביהביוריזם חלותם של דגמי ונטיות התנהגותיות הן תנאי הכרחי לקיומו של מצב נפשי מסוים. האמנם?
  • לפי הביהביוריזם, ישנה זהות אנליטית בין מצב נפשי לדגמי ונטיות התנהגותיות: משמע, לא אפשרי קיומו של מצב נפשי בהיעדר דגמי ונטיות התנהגותיות. האמנם?

הדרך לערער על הנקודה הזו היא ניסוי מחשבתי. הפילוסוף הילרי פטנם מבקש להציע אותו, ולערער על ההכרחיות הזו.

הוא מתאר קהילה של אנשים, שהם סופר סופר ספרטנים. הם לא סתם ספרטנים שחושבים שהמאמץ והסבל ראויים, ואילו ההדוניזם וההנאה בזויים, אלא הלכו מעבר לזה – הם מחקו כל זכר להתנהגות של כאב. הם אינם משתמשים במילים הללו, מתנהגים בהתנהגויות אופייניות לכאב וכו'. הם לא עושים שום התנהגות שנוגעת לכאב.

כעת, מאחר שאנו יכולים להעלות על דעתנו שסופר-סופר ספרטנים כאלה אפשריים. אנו יכולים לחשוב על קהילה כזו (ואין הכרח שהם באמת יתקיימו). כעת, אנו חושבים שכן כואב להם לפעמים, אזי ערערנו על הזהות ההכרחית שטוען לה הביהייביוריזם[1].

הטיעון בצורה מסודרת:

–       עבור הביהביוריסט כאב הוא נטיה להתנהגות מסוימת בנסיבות מסוימות.

–       אם סופר-סופר ספרטנים הם אפשריים, אזי ניתן להפריד בין הכאב לבין הנטיה להתנהגות מסוימת.

לפיכך

–       אין זהות אנליטית, מושגית, בין מצבי נפש כגון כאב לבין דגמי ונטיות התנהגותיות: הביהביוריזם הפילוסופי הוא שקרי.

המתחזה המושלם

ביקורת דומה, מהכיוון ההפוך, היא הביקורת הבאה. כאן אנו מבקרים את ההנחה שאם יש התנהגות, זה תנאי מספיק ע"מ לייחס לו מצב נפשי.

אנו יכולים לחשוב כאן על מתחזה. שחקן על במה שמתנהג כאילו כואבת לו השן, כולנו נסכים שלא באמת כואבת לו השן. הביהייביוריסט יכול להגן על עצמו ולומר שזה רק בתיאטרון, שם הנסיבות ידועות, ולא בחיים הרגילים.

אלא שכאן ניתן להעלות את המתחזה המושלם – אדם שתמיד מתנהג בצורה שאינה הולמת את מצביו הנפשיים. אם אנו מקבלים שמדובר בתרחיש קוהרנטי, אזי אפשרי שיהיו דגמי התנהגות ללא מצב נפשי, וזה מערער על כך שהתנהגות היא תנאי מספיק למצב נפשי (כי היא דוגמה לזה שיש התנהגות בלי מצב נפשי, מה שלא אפשרי אם יש באמת זהות לוגית ביניהן).

  • אם מתחזה מושלם הוא מן האפשר, אזי ניאלץ לומר שיש הבדל בינו לבין מי שאינו מתחזה ואכן נמצא במצב הנפשי המסוים. זאת, על אף שאין בין השניים כל הבדל התנהגותי שבאמצעותו נוכל לאמת את קיומו של ההבדל. אם כן, על סמך מה נקבע את ההבדל ביניהם? כיצד נאמת את הטענה שהאחד מתחזה אם אין הבדל התנהגותי?
  • כלומר: יש התנגשות בין אפשרות של התחזות מושלמת לבין עיקרון האימות של המשמעות.

נשים לב שיש כאן התנגשות עם עקרון האימות של המשמעות. זאת מאחר שאם נראה שני אנשים שמתנהגים בצורה זהה, אבל לאחד יש כאב ולשני אין. אם אנו טוענים שיש הבדל ביניהם, אזי לפי עקרון האימות של המשמעות צריך דרך לאמת את זה, צריך פרוצדורה אמפירית בשביל להוכיח את הטענה שיש הבדל.

אבל, הבעיה היא שמאחר שהם מתנהגים בצורה זהה (בהגדרה), אין לנו דרך לאמת את ההבדל ביניהם. כלומר, אם אנו טוענים את הביקורת שלנו, לפיה מתחזה אינו באמת אדם עם המצב הנפשי אליו הוא מתחזה, אנו דוחים את עקרון האימות של המשמעות (שאמרנו שהביהייביוריסט דוגל בו).

בעצם, הביהייביוריסט לא מקבל את קיומו של מתחזה מושלם, שכן לא ניתן לומר שהוא אכן קיים באמת לפי עקרון האימות של המשמעות. השאלה היא האם באמת ניתן לערער על הקוהרנטיות של המתחזה המושלם (לנו זה נראה די ברור ואינטואיטיבי).



[1] טיעון שעבד בצורה דומה, שהשתמש באפשרות להעלות על הדעת ע"מ לערער על זהות לוגית, הוא טיעון הזומבי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות