סיכום: פרשות כ"ץ וטנטורה: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה/ אילן פפה

סיכום: פרשות כ"ץ וטנטורה: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה/ אילן פפה

 

פרשת כ"ץ

המאמר אודות פרשת כץ וטנטורה נפתח בתיאור הפרשה של תדי כ"ץ:

תדי כ"ץ כתב תזה (לתואר MA , בשנת 2000) על "יציאת" הערבים (פלסטינים) מחמישה כפרים באזור חיפה ב 1948 (במיוחד בשניים מהם – אום זינאת וטנטורה). באחד מפרקי התיזה נטען כי לאחר שהסתים הקרב בכפר טנטורה ותושביו נכנעו, הרגו חיילי חטיבת אלכסנדרוני  גברים רבים מתוך תושבים אלו – לא מתאר סדר גודל – מספר ההרוגים בין 50 ל-250 איש (מה שיכול להיחשב טבח, אם כי כ"ץ לא משתמש במונח זה). העבודה נסמכה על ראיונות אותם ערך כ"ץ עם פלסטינאים ועם לוחמים מהחטיבה שהשתתפו בקרבות.

עבודת התיזה זיכתה את כ"ץ בציון גבוה ואות הצטיינות מהאוניברסיטה, אך בטרם קיבל כ"ץ את האות פורסמה במעריב (ע"י כתב בשם אמיר גילת, כאמור בשנת 2000) כתבה שמתארת את הנאמר בעבודה, וכ"ץ נתבע ע"י עמותת לוחמי אלכסנדרוני על הוצאת דיבה וסילוף עדויותיהם. האוניברסיטה התנערה מהעבודה ומכ"ץ והוא נאלץ לייצג את עצמו במהלך המשפט, בשלב מסוים של הדיונים חתם כ"ץ (לאחר שהופעל עליו לחץ קשה) על הודעת התנצלות על פיה לא התבצע טבח בטנטורה. כיום לאחר פרסום ההצהרה חזר בו כ"ץ ממנה, אך גם בית המשפט וגם האוניברסיטה לא הסכימו לקבל את בקשתו של כ"ץ לבטל את ההצהרה.  בעקבות כל אלו הקימה האוניברסיטה ועדה שהחליטה לפסול את העבודה ולשלול את תואר ה-MA  של כ"ץ.  כ"ץ החליט לכתוב מחדש את התזה על מנת להוכיח שאכן אירוע טבח.

מה אירע בטנטורה: חמש גרסאות

1. היסטוריוגרפיה ישראלית ממסדית: הכפר טנטורה נחשב לכפר שליו ובלתי עוין עד למלחמת העצמאות. במהלך המלחמה קיבלו תושבי הכפר החלטה להפכו ל"בסיס עוין" בעקבות כך הוחלט במפקדת חטיבת אלכסנדרוני לכבוש אותו ולפנותו. ע"פ הנתונים מרבית תושבי הכפר ברחו ממנו לפני תחילת הקרבות. במהלך הקרבות נהרגו בין 20 ל-30 תושבים ובסופם נשבו כ 500 תושבים.

2. ההיסטוריוגרפיה הישראלית החדשה (גרסת בני מוריס) : התוספת של בני מוריס ב-"לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים" לתיאור הממסדי הוא כי יתכן כי "הבריחה" מן הכפר לא נעשתה מרצון, וכי התושבים נצטוו לעזוב.

3. ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית: האפשרות של טבח שבוצע בטנטורה עולה בכתביהם של היסטוריונים ועיתונאים פלסטינאים שונים, שאספו עדיות לאחר מעשה מתושביו של הכפר. ע"פ מחמד חוסני נג'יב – לאחר הקרבות הופרדו הגברים מן הנשים בכפר וכ 100 מן הגברים נלקחו למקום בלתי ידוע ונורו ע"י חיילים יהודיים.

4. גרסתו של כ"ץ: החידוש העיקרי של כ"ץ הוא בכך שהוסיף על עדיות הפלסטינאים גם עדיות של לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני ושל תושבים יהודיים מזכרון יעקוב שקברו את ההרוגים הפלסטינאים. עם זאת קיים הבדל בין עדויות הפלסטינאים שטוענות להוצאה להורג שיטתית ומבוקרת לחוף הים של כ 100 גברים, לבין עדויותיהם של לוחמי החטיבה הטוענים כי ההרג היה תוצר של השתוללות זעם של הלוחמים בתוך הכפר עצמו. לציין שיעקב אפשטיין מזיכרון יעקב הוא זה שמנע את המשך ההרג ובכך הציל רבים מתושבי הכפר.

5. גרסתו של פפה (כותב המאמר): ראשית פפה מתחיל בטענה כי לעדויות שבע"פ תוקף שווה לזה של תעודות ארכיוניות כמקור היסטורי. אם כי הוא מדגיש שעדיף כי  העדויות שבע"פ יקבלו אימות ע"י הצלבה בין מספר עדיות. בנוסף טוען פפה כי ע"פ חומר שקיים בידיו היום אכן התרחש טבח בטנטורה טבח שלמעשה התרחש בשני שלבים: השלב הראשון היה שלב של התקפת זעם שהתרחשה בתוך הכפר עצמו כאשר בשלב השני התרחשה הוצאה שיטתית להורג בחוף הים. הוא מוסיף כי למעשה הטבח התלוו מעשים קשים נוספים כגון התעמרות בנשות הכפר, הפרדת ילדים מאבותיהם ועוד. להערכתו ככלל נהרגו במעשי טבח אלו בין 200 ל 250 אנשים.

השתמעויות רחבות:

ההיסטוריוגרפיה של המלחמה

התיזה של כ"ץ עוסקת ב 5 כפרים באזור חיפה. בעבודה מתוארים  הקרבות  שנערכו בחמשת הכפרים הללו במהלך המלחמה ב 48, תיאורי קרבות אלו מצביעים על לוחמה בין כח צבאי יהודי מאורגן לבין אוכלוסיה ערבית בלתי מאורגנת. פפה מצרף לחומר שנאסף בעבודה זו חומרים נוספים המראים כי כלל לא התרחשה ב 48 מלחמה בין שני צבאות אויב אלא בין גוף צבאי יהודי מאורגן לבין אוכלוסיה אזרחית ערבית.

הספרות ההיסטוריוגרפית נותנת לגיטימציה בלבדית להיסטוריונים צבאיים לבחון את קרבות 48. ההיסטוריון הצבאי נסמך על חומר ארכיוני כשהוא מנתח את האסטרטגיה והטקטיקה הצבאית שננקטו ע"י שני הצדדים הלוחמים. פפה רואה שתי בעיות עיקריות עם גישה זו האחת היא כי אין עיסוק בצד המוסרי של מעשים שנעשים ע"י צד אחד בקרב הצד השני, והשני הוא כי שום ארכיון צבאי לא יכיל דיווחים על מעשים לא מוסריים (טבח לדוגמא) שנעשו ע"י חייליו. פפה מציע להסתכל על ההתרחשויות ב 48 כמעשים של טיהור אתני (הניסיון לגרש ולסלק את האוכלוסייה הערבית מתוך הארץ) שמעשי טבח הם חלק בלתי נפרד ממנו.

כותבים שונים העוסקים בנושא הטיהור האתני מראים כי המטרה ואופן הפעולה העיקרי של הטיהור האתני הוא גירוש תושבים מבתיהם, עם זאת אל הטיהור האתני מתלווה פעמים רבות טבח. פעמים רבות הטבח אינו מהלך מתוכנן אלא תוצר של התלהבות הקרב או תגובה על התנגדות של הכפרים הנכבשים. פפה מדגיש קווי דמיון בין מעשי הטיהור אתני בקוסובו לבין מה שהתרחש בישראל ב 48. הוא מתאר כיצד הקרבות עם האוכלוסייה הערבית מתאימים ביותר למושג של טיהור אתני החל מהאידאולוגיה הברורה של יצירת רצף טריטוריאלי יהודי, דרך מעשי הגירוש והטבח. פפה מראה כי בדומה למעשי טיהור אתני אחרים שנעשו בעולם, גם בתוכנית  המלחמה ב 48 (תכנית ד', תכנית לטיהור אתני לצורך יצירת רצף טריטוריאלי יהודי) הדרג הפוליטי הטיל את הבצוע על הדרג הצבאי כשהוא נותן לו הנחיות עמומות בלבד (אם כי המטרה הסופית– רצף טריטוריאלי –  היתה ברורה). באופן זה טוען פפה בשל העמימות, החשש והעובדה כי כל מפקד נוטר להיות האחראי ובמידה מסוימת גם הוגה תהליך ההשתלטות על הכפר נפתח פתח למעשי טבח בלתי מתוכננים שיוצרים חשש בקרב באוכלוסיה הנטבחת ומזרזים את תהליך הגירוש.

עוד לפני עבודתו של כ"ץ התקיים ויכוח בין היסטוריונים "חדשים" להיסטוריונים "ישנים" בדבר הקורות במלחמה ב 48. ויכוח זה נסמך על ניתוחי מקרו של האירועים. התיזה של כ"ץ פתחה בפני ההיסטוריונים החדשים, שעד כה הסתמכו על ניתוחים של חומרי ארכיון בלבד, ערוץ חדש לניתוח. ערוץ זה הינו ערוץ מיקרו היסטורי והוא נסמך על חקירה של אירועים נקודתיים וחקר של עדויות.

המחקר של כ"ץ מכיל בתוכו מרכיבים של גישור בין עדיות פלסטיניות ליהודיות. פפה טוען שעל מחקר מסוג זה צריך להיבנות סדר היום המחקרי בעתיד.

הגישור בין עדויות של שני צדדים יריבים דורש אוירה של פתיחות ופיוס, תהליך זה של פתיחות ופיוס בין ישראל לשכנותיה שהחל בשנות ה 80 פתח את הדלת בפני מה שמוכנה היום היסטוריה ישראלית חדשה. ההיסטוריונים הפועלים במסגרת גישה זו מאמצים לתוך ההיסטוריה הישראלית גם פרקים מתוך  הנרטיב הפלסטינאי של הנכבה.

תהליך אחר המתרחש בשנים האחרונות בחקר ההיסטוריה בעולם הוא עליית  ערכן של עדויות שבע"פ. היסטוריונים רבים רואים היום ערך שווה לעדיות ארכיוניות כתובות ולעדיות שבע"פ. ההיסטוריה שבע"פ אינה חומר שאמור להחליף את התעודות הכתובות אלא חומר שאמור לעבות עדיות אלו, להוסיף פרטים ולאשש חומרים כתובים. לדוגמא בסיפור טנטורה החומר הארכיוני הקיים מכיל רק רמז לטבח שהתרחש בכפר,כך שללא העדויות שבע"פ יתכן שלעולם לא היה עולה הטבח על דפי ההיסטוריה. כמה הארות והערות על היסטוריה שבע"פ:

–  מספרת פחות על האירועים עצמם ויותר על משמעות האירועים.

–  רבים מהיסטוריונים המשתמשים בהיסטוריה שבע"פ אינם מצטטים מילה במילה את העדויות שקיבלו אלא לוקחים לעצמם חופש גדול יותר לתמצת ולפרש את שנאמר בעדות.

–  רבים מהמשתמשים בעדיות שבע"פ מעודדים את מרואייניהם "לשוב ולבנות את זיכרונם" מחדש (דבר שגם כ"ץ עשה והתביעה במשפט סקלה אותו על כך).

חשוב לציין כי גם לתעודות היסטוריות יש  חסרונות. פעמים רבות התעודות אינן מייצגות במדויק את שהתרחש, אלא, מנסות ליפות או להסתיר דברים שתרחשו.

הראיונות שנכללו במחקרו של כ"ץ אינם מספקים מידע שלם וחד של מה שארע בשטח, העניין המרכזי של כ"ץ בתזה שלו היה פחות דיוק בפרטי האירוע וכרונולוגיה מסודרת ויותר הרכבת תמונה כוללת מתוך עשרות הראיונות שערך וחשיפת האלמנטים הרגשיים יותר שעברו על הצדדים השונים בעת הלחימה ולאחריה. הפרק על טנטורה הוא תוצר של 40 ראיונות שערך כ"ץ מספר הפלסטינאים והיהודים שרואינו היה זהה (לצורך כתיבת כל התזה הוא ראיין 135 אנשים), לכן היכולת להסיק על הטבח שהתרחש בטנטורה נסמכת לא רק על עדיות שניגבו מפי פלסטינאים אלא גם כאלה שניגבו מפי הלוחמים היהודים ובכך מתאפשר אישוש לסיפור הטבח שעד כה היה חלק מהנרטיב הפלסטיני בלבד.

ההיסטוריה של הנכבה ובתי המשפט בישראל

מערכת המשפט בישראל פעלה כבר בעבר בתוך השדה של המחקר ההיסטורי. משפטים כמו משפט איכמן, דמיאניוק וקסטנר עסקו כולם בשאלות היסטוריות של היה או לא היה. בניגוד לשיח ההיסטוריוגרפי שהוא יותר אמביוולנטי, פתוח לחילוקי דעות ולהמשך מחקר המערכת המשפטית יכולה ליצר רק אמירות נחרצות. תכונה זו של המערכת המשפטית עומדת בעוכריה כאשר מה שעומד למשפט הוא אירועים הסטורים. גם במקרה של כ"ץ "דומה שהמערכת המשפט הישראלית ביקשה להתערב בדיון על אופיו של מעשה המרכבה ההיסטוריוגראפי של מלחמת 1948, כאילו אפשר היה להכריע איזו גרסה היסטורית על המלחמה היא הנכונה."

לטענת פפה לתביעה של כ"ץ היתה יכולה להיות חשיבות היסטורית (אלמלא היא היתה נגדעת עוד בטרם החלה בשל ההתנצלות שפרסם). שכן בפעם הראשונה במשפט הישראלי היו מופיעים פלסטינאים בבית המשפט בכדי להעיד על שעבר עליהם ועל פשעי המלחמה (כביכול) שנעשו נגדם במהלך הנכבה הפלסטינאית (כדי להדגיש – נושא הנכבה וכל שארע בה הוא נושא שעד כה לא נידון מעולם בבית משפט בישראל). בנוסף בעקבות התביעה כנגד כ"ץ יתכן כי חוקרים צעירים אחרים יחששו לעסוק בתחומים הקשורים לקורות במלחמת 48 ובערעור האתוס הציוני בכל הנוגע למלחמה זו, מחשש שיתבעו גם הם.

האקדמיה והמחקר על הנכבה

התיזה של כ"ץ הינה העבודה הראשונה בישראל שהוגשה במסגרת MA אשר מערערת על הנרטיב הציוני בכל הנוגע למלחמה ב 48. קיימות מספר עבודות אחרות הקשורות בנושאים אלו אך זו היא העבודה הראשונה המתארת אירועים כמו הטבח בטנטורה.

פפה רואה מספר סיבות להתנערות אוניברסיטת חיפה מן בעובדה מרגע שנפתח הדיון הציבורי:

– בכירים באוניברסיטה (בעיקר ראש בפקולטה למדעי הרוח, וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה) התנגדו נחרצות לממצאים שעלו בעבודה והפעילו את כל השפעתם בכדי לפסול אותה.  אותם בכירים וכמו כן החוג ללימודי ארץ ישראל שבמסגרתו הוגשה העבודה הוא חוג שהחקר ההיסטוריוגרפי בו מצדד בנרטיב הציוני – "מתוך שכנוע עמוק שהם עושים זאת באובייקטיביות מדעית ובמבט חסר פניות". ממצאיו של כ"ץ הסותרים את אותו גוף ידע אובייקטיבי כביכול היו קשים מדי לעיכול בתוך החוג הנ"ל.

– אל מול כל אותם מתנגדים רבי כח לא קם בתוך האוניברסיטה כח נגדי אשר תמך בכ"ץ.

– כאשר הדיון הציבורי סביב התיזה פרץ שאלת האחריות לנכבה הפלסטינית עמדה במרכז הדיון במו"מ הישראלי פלסטיני, ובמהלכה של התקופה החלה האינתיפאדה השנייה. כך שמבחינה פוליטית לא היה זה זמן נוח "להיכנס" לשאלות כמו אחריות ישראל למצב הפליטים הפלסטינאים.

– גם העיתונות הישראלית כמו התגייסה ועמדה כחומה בצורה נגד כ"ץ והטענות שהעלה בתזה. עצם התנצלותו של כ"ץ לאחר יומיים בלבד של דיונים גרמה לעיתונאים רבים להאמין כי הראיות שהעלתה התביעה כנגדו הן רק קצה הקרחון של הראיות לאי אמינותה של העבודה, כשלמעשה ראיות אלו היו הראיות היחידות שהראו אי דיוקים בעבודה, ובציטוטים שהובאו בה.

– העבודה של כ"ץ יצרה "בלגאן" בתוך פרקטיקות וסדרים שהיו נהוגים במחקר ההיסטורי באקדמיה בעקבות הקשר ההדוק שהתקיים בין אידיאולוגיה ומחקר אמפירי. 2 דוגמאות:

1. מקובל באוניברסיטה כי ידע אלטרנטיבי (כדוגמת הנכבה שהיא מנוגדת לידע השליט באקדמיה התומך בנרטיב הציוני) מועבר לרוב בקורסי רשות (כשהידע הנורמטיבי מועבר בקורסי חובה). עבודת תזה שלגביה לא אפשרית חלוקה כזו לחובה ורשות הקוראת תיגר על הנרטיב הציוני וזוכה לציון לשבח מעלה התנגדות שהיא בעיקרה אידיאולוגית (אם כי היא נסמכת כביכול על טיעונים של תקפות הראיה וכו')

2. בעוד שעד כה "היסטוריה" פלסטינאית ובעיקר העדויות בע"פ הפלסטינאיות לא התקבלו כמקור מהימן ע"י האקדמיה. במקרה זה התקבלו כל הראיות הפלסטינאיות שלא דיברו על טבח כמהימנות, ובאופן פרדוקסלי לא העדויות נחשבו ללא מהימנות, אלא כ"ץ הוא שנחשב ככזה על  שעיוות לכאורה  ציטוטים מסוימים כך שיראו כי התקיים טבח.

בעקבות פרשת כ"ץ נמנעים היום חוקרים רבים מלעסוק בנושאים שעוסקים בערעור האתוס הציוני. אם כי מיתוסים מסוימים מתוך אתוס זה כבר נפרצו (מעטים מול רבים, ובריחה מרצון) הגרסה האקדמית שקיימת היום מהווה חזרה לאחור מרעיונות "מתקדמים יותר" שכבר הועלו באקדמיה.

 

סיכום

1. פרשת כ"ץ מלמדת על החשיבות העליונה שבשחזור מלחמת 48 בעזרת עדויות של קורבנותיה ולא רק על בסיס מסמכים של מקרבניה.

2. על הדיון בנושא מלחמת 48 להישאר בתוך כותלי האקדמיה שכן כי שהראתה פרשת כ"ץ גופים כמו או העיתונות בית המשפט (מלבד בית המשפט לפשעי מלחמה) אינם מסוגלים לטפל בו "באובייקטיביות" הראויה.

3. בתקופה הנוכחית האקדמיה אינה פתוחה לנהל דיון רחב ורב פנים בשאלת המלחמה ב 48  ושאלת הסכסוך הפלסטיני יהודי בכלל, לכן כדי לעודד מחקר ישראלי פלסטיני בגופים חיצוניים מחקר שייקח על עצמו את השחזור ההיסטוריוגראפי של הנכבה. מחקר זה לא חייב להיות מנותק משאלות של פתרון הסכסוך אלא יכול להתנהל דווקא מתוך אידאולוגיה ברורה המכתיבה אופי מסוים של פתרון הסכסוך שבכללו נכנסים זכות השיבה, פיצוי לנפגעים ועוד.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: