סיכום: המעברות בשנות החמישים / דבורה ברנשטיין

סיכום: המעברות בשנות החמישים / דבורה ברנשטיין

רקע היסטורי- ברנשטיין עושה סקירה מאוד ארוכה על ההיסטוריה ותנאי הקיום במעברות:

לפני המעברות היו מחנות עולים, ולפניהם היו חיים בבתים נטושים (עד שנגמרו). לקראת סוף 49 גרו 90,000 עולים במחנות ואז הוחלט להחליף אותם המעברות. היו 40 מעברות בהתחלה שהגיעו לבסוף ל-127. המעברות אוכלסו על דרך השלילה- מי שלא היה לו בסיס ביישוב הוותיק, יושב במעברות ( ללא מקורות משפחתיים, קשרים כלכליים וקשרים פוליטיים) מה שיצר אוכלוסייה מזרחית שלטת במעברות. לפי ברנשטיין ההחלטה לסגור את המחנות ולפתוח מעברות נבעה מהצורך לחסוך באמצעי מדינה, חיסכון כלכלי. היה צורך להפוך את העולים לכוח עבודה יצרני והיה צורך להבטיח יציבות פוליטית בהקשר של תסיסה פוליטית בתוך המחנות עקב התנאים, ורצו לייצב עניין זה. במעברות תנאי המחיה עדיין היו קשים, המעבר לא שינה את תנאי המחיה ויש תיאור ארוך לתנאים הקשים.

היא מראה שבניגוד לטענה של פקידי המדינה שהעולים המזרחים היו רגילים לתנאים קשים, הם עדיין נכנסו להלם גדול לאור תנאי המעברות וזה הביא לביטויים שונים כמו דיכאון, התאבדות, אלימות.

הגישה התיאורטית- גישת הקונפליקט. לאורך כל המאמר היא משתמשת בתיאוריית התלות: תיאוריה סוציולוגית שהופיעה בשנות ה-50, המבקרת את תיאוריית המודרניזציה שמדברת על התפתחות ממדינות מסורתיות למתפתחות ואז למפותחות ע"י הידמות לעולם המערבי, תיאוריית התלות עונה על תיאוריית המודרניזציה וטוענת שזה לא נכון. העולם הוא מערכת אחת והמדינות הן יחסים בתוך אותה מערכת עולמית. מה שתיאוריה זאת אומרת למעשה הוא שלא יכול להיות מעבר ממדינה מתפתחת למפותחת, אלא שהמדינות התת-מפותחות, הן אלה שנותנות למדינות המפותחות להיות כאלה ע"י ניצול. הן מנכסות לעצמן את העודף. למעשה התיאוריה שלה היא ניאו מרקסיסטית שמהווה חלופה לתיאוריית המודרניזציה והיא טוענת שמדינות מפותחות מנצלות את תת ההתפתחות של מדינות אחרות בתוך מערכת עולמית אחת. המדינות המפותחות קונות סחורה למשל ממדינות תת מפותחות וכך מנצלות אותן ומשאירות אותן במצב של תת מתפתחות. לכן הן לא יכולות להפוך להיות מפותחות.

היא מיישמת תיאוריה זו בין האשכנזים הוותיקים לעולים המזרחים. היא הולכת לדבר עם האוכלוסייה המזרחית (עוד לא פתחו את הארכיונים והיא הלכה ודיברה עם תושבי מעברות).

טענה מרכזית- המעברות בשנות החמישים היוו את המקום בוא באו לידי ביטוי יחסי התלות בין האוכלוסייה הוותיקה לעולים המזרחיים. יחסי התלות שיקפו מצב בו נחיתותם של תושבי המעברות חיזקה את כוחם ועליונותם של הוותיקים ושימרה את כוח זה. לפי טענתה, יחסי התלות האלה לא נעלמו מהחברה הישראלית אלא הם קיימים ומשתמרים עד היום, הם רק שינו צורה. המעברות היו נדבך ראשון מבחינתה ביחסי התלות האלה.

יחסי התלות בין תושבי המעברות לאוכלוסייה בוותיקה בשלושה מישורים:

א.     מעמד מוניציפאלי ומיקום גיאוגרפי- היא מראה שהמעברות שנותרו מחוץ לאחריות המוניציפלית של היישובים למרכז, שימשו עבורם כוח עבודה זול ומצד שני לא קיבלו מהמועצות שירותים. המצב הזה, איפשר את תהליך הצבירה של היישובים הוותיקים ותרם לחיזוק  המעמד הכלכלי שלהם, והוא זה שהביא להשארת המעברות במצב של תת קיום (ניצול הערך העודף- העבודה הזולה הובילה לעלייה וביסוס המעמד הכלכלי של האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה). הרשויות לא לקחו את המעברות תחת חסותם מפני שלא יכלו לשלם כספי מיסים לרשויות והיו זקוקים לשירותים רבים. מי שסופחה אליו (ולא מתוך בחירה) מעברה, היו הרשויות החלשות שגם ככה לא היו ביכולתן לעזור להן. מה שיצר תת פיתוח במעברות. הסירוב של רשויות מקומיות חזקות במרכז יצר מצב שרבים מן המעברות הוקמו בריחוק גיאוגרפי מהם, מה שתרם למצב הרעוע של המעברות. פריפריה גיאוגרפית- כל מה שרחוק מהמרכז, פריפריה חברתית- כל מי שלא משתייך למרכז בצורה כלכלית (דרום ת"א, שכונות נחלשות בתוך מרכזי ערים וכדומה). היא נותנת דוגמה של מפעלים בהקשר זה- מצד אחד המדינה הכווינה אוכלוסיות עולים לפריפריה הגיאוגרפית, פיזרה את האוכלוסייה כדי לשמור על הגבולות, אבל מהצד השני לא חייבה מפעלים להקים את עצמם באזורים אלה. נוצרו מקומות תעסוקה בעיקר במרכז מה ששימר את הנחיתות של הפריפריה לעומת המרכז. בכל זה היא רוצה להגיד שהקיום של המעברות בפריפריה היה מתוך עניין ממשלתי ולא מתוך רמת המודרניזציה של התושבים.

ב.      המצב התעסוקתי והמעמדי– היא מדברת על חלוקת עבודה עדתית. עצם זה שהגיעו המון עולים, היה צריך לאייש את מוסדות המדינה בפקידים, העבודה הייתה בעיקר במגזר הציבורי, וזה נתן אפשרות לאוכלוסייה הוותיקה להתקדם במקצועות שכביכול דורשים יותר השכלה. האוכלוסייה המזרחית איישה עבודות כפיים עם פחות שכר. לפי תיאוריית התלות הפריפריה בחולשתה היא זו שמחזקת את המרכז. בהקשר למעברות, המזרחים שם היו תלויים מאוד בממסד (עבודות, סיפוק שירותים ותנאים). לא היה בתוך המעברה עבודות בכלל מה שיצר את התלות. הממסד נתן עבודות זמניות ועונתיות התלויות בהקצאות ממשלתיות ובגלל מיעוט הקשרים עם האוכלוסייה הוותיקה, התלות בממסד הפרכה לבעיה, לשכות העבודה הפכו למוקד של ניצול מצד המפלגות הפוליטיות, לשם השגת תמיכה פוליטית. ברנשטיין טוענת שתושבי המעברות אפשרו לוותיקים לעלות בסולם התעסוקתי. דבר שני הוא שמרבית העבודה הייתה יזומה, בלתי כלכלית, סופקה כדי להעסיק את תושבי המעברות אך ללא שום רווח ותועלת כלכלית. התעסוקה הזו, הביאה לרווח של האוכלוסייה הוותיקה. היא נותנת את הדוגמה ספציפית לכך- ייבוש אגמון החולה. העבודה הייתה של העולים במעברות כדי להעסיק אותם, והאדמות שהיו חקלאיות ופוריות שימשו את האוכלוסייה הוותיקה בקיבוצים. אח"כ היא מדברת על הפרדה בין הפרולטריון המזרחי לאשכנזי שנעשתה ע"י שכר שונה. האוכלוסייה הוותיקה הועסקת בעבודה רגילה ואילו העולים הועסקו בעבודות דחק, עבודות יזומות. השכר היה שונה, גם אם העבודה הייתה זהה, השכר היה שונה. זה נעשה כדי לאפשר לאוכלוסייה הוותיקה לקבל שכר גבוה יותר.

ג.      המערכת הפוליטית ויחסה למעברות- בחלק זה היא טוענת שהמערכת הפוליטית בשנות ה-50 התאפיינה בהעדפת האינטרסים הפוליטיים של המפלגות על פני אלה של העולים המזרחיים. זה בא לידי ביטוי בהרכב המוסדות הפוליטיים, בהקצאת משאבים ובקואופטציה של מנהיגות פוטנציאלית (להתאים מנהיגות פוטנציאלית למה שהיה קיים, אם נבחר וועד במעברות עם מנהיגים מזרחיים אז ההתאמה שלו למנהיגות שהייתה קיימת זה קואופטציה). הסיבה הייתה שהגיעו המון עולים, הכפילו את האוכלוסייה הקיימת והיה חשש מהתערערות של המערכת הדמוקרטית. הייתה ברירה או לפעול בדרך לא דמוקרטית או לאבד את השליטה על המדינה ואז מה שהיה קורה זה שמפא"י הייתה יורדת מהשלטון. תפקידים: למפא"י היה את הכוח הכי גדול והיא קיבלה את ההקצאה הגדולה ביותר, היא פיקחה על רוב המשאבים שהיו נחוצים לעולים במיוחד העבודה והדיור, המבנה הזה פגע בייחוד בתושבי המעברות שהיו תלויים בנציגי מפא"י שחילקו משאבים לפי נטייה פוליטית. זה הצליח ואחוז ההצבעה למפא"י היה הגדול ביותר. בנוסף לתלות הפוליטית במפלגה זו הם נמנעו מהיכולת לייצג את עצמן מבחינה פוליטית (גם ברשויות המקומיות). התושבים גם לא יכלו להצביע לרשות המוניציפלית בטענה שהם תושבים זמניים בלבד ללא יכולת השפעה והחלטה. בתוך הרשויות המוני' שהיה להם מעברות, הרשות הייתה אמורה לספק את השירותים למעברות אך לאלה לא הייתה נציגות שיכלה לדבר בשמה של המעברה בתוך הרשות. בתוך המעברות עצמם לא היה ייצוג לתושבים במשרדי הממשלה השונים. מבחינת הממשלה הנציגים היו מהרשויות האחראיות בלבד.

תרבות, יחסי אנוש ואידיאולוגיה- בחלקים הקודמים ברנשטיין סקרה את יחסי התלות. אח"כ היא עוברת לעסוק בסוגיה של תרבות ואידיאולוגיה. מבחינתה התרבות נמצאת בבניין העל. המטרה שלה זה להצדיק ולתת לגיטימציה למבנה וליחסי הניצול. היא טוענת שהעדפה של אינטרסים של קב' הוותיקים וניצול העולים המזרחיים לווה ע"י יצירה של תרבות ואידיאולוגיה שהצדיקה את המצב והפכה את העולים לחסרי תרבות, לא בוגרים ולא עצמאיים ואת האוכלוסייה הוותיקה כאליטה הנבחרת שצריך לחיות על פיה. התפיסות האלה התקבלו בקרב שתי האוכלוסיות. המעברות היוו הוכחה לנחיתות שלהם, העולים האשכנזיים הצליחו לצאת הרבה יותר מהר מהמעברות לעומת המזרחים, והם הוגדרו כ"מוכשרים". טענה מאוד מרקסיסטית של ברנשטיין היא שהתפיסות האלה פעלו לטשטש את הניצול ומערכת התלות, התפיסה של המעמד של המזרחיים, מקורו בעולים עצמם, שאחראיים למצב שלהם ומשחררת את הממסד מאחריות. היא מסיתה את תשומת הלב מהעובדה שיש קטגוריות שמרוויחות מזה.

 סיכום וביקורת- ברנשטיין מבקרת את תיאוריית המודרניזציה שהייתה טוענת את הנחיתות של העולים בזה שהם אוכלוסייה מסורתית, והם יוכלו להשתלב בתוך החברה הישראלית בכך המעמדות. לטענתה זה לא ככה ולא ניתן לראות את המזרחים כחיצוניים למערכת אלא כחלק ממערכת שלמה שמקומם בתוך המערכת הכוללת, תורמת לשיפור המעמד של האוכלוסייה הוותיקה כקב' חזקה. בסוף היא מראה שגם שחוסלו המעברות, לא חוסלו יחסי התלול אלא הם רק שינו צורה. היא טוענת שבגלל שהמצב של המזרחיים נובע מתוך היותם במערכת של יחסי תלות, אין לאוכלוסייה האשכנזית שום רצון לשנות יחסי תלות אלה כי הם מרוויחים מכך.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: