ניאו-מרקסיזם הוא גישה הנובעת מהנחות היסוד המרקסיסטיות והן שהמשטר הקפיטליסטי מושתת על יחסי כוח וניצול כאשר הדגש שמושם על צבירת הון כעיקרון הכלכלי המרכזי מעודד מציאות המושתתת על תחרות, תועלתנות ועשיית רווח על חשבון אחרים מה שמוביל לרווחתם של בני אדם מסוימים על חשבון אחרים שחירות, זכותם לשוויון ואושרם נפגעים תחת השיטה הקפיטליסטית. על רואה הגישה המרקסיסטית את תפקידה בחתירה לשינוי המציאות הפועלת תחת העקרונות הקפיטליסטיים.
הגישה הניאו-מרקסיסטית מאמצת את מרבית הנחות היסוד הללו של המרקסיזם אך נותנת דגש גדול יותר לתפקידה של התרבות, ולא רק הכלכלה, בעיצוב המציאות הנצלנית של הקפיטליזם. הניאו-מרקסיזם מנגיד בין שני מושגי יסוד, "אישוש" (קונפירמציה) ו"ביקורת" – הצדקת המציאות הקיימת או חתירה תחתיה במטרה להחליף אותה. תחת הניאו-מרקסיזם נתפסת התרבות כזירה של מאבק בין כוחות שונים הנאבקים לייצג את המציאות בדרכים המתאימות ותומכות באידיאולוגיה השלטת או לחילופין מבקרות אותו ומבקשות לחשוף את ליקוייה והעוול שהיא גורמת. התרבות והאמנות, שהקפיטליזם היה רוצה שנראה בהם כתחומים ניטרליים ובלתי תלויים, נתפסים על ידי הניאו-מרקסיזם כאמצעים אידיאולוגיים לכל דבר שלוקחים חלק במשחק הפוליטי ומאבקי הכוח בחברה. נושא השיעתוק החברתי הוא תחום עניין שהניאו-מרקסיזם ירש מהמרקסיזם המסורתי אלא שכאמור כעת הוא נבחן לא רק דרך עיניים כלכליות אלא גם דרך בחינה של תפקודה של התרבות, ובייחוד תרבות ההמונים.
בכדי לבחון את השאלות הללו הניאו-מרקסיזם שואל למשל כיצד מיוצגות קבוצות שונות (מעמדיות, אתניות או מגדריות, למשל) בתרבות ואיזה ערך מקנה החברה לסוגים שונים של אמנות ועשייה תרבותית.
במאה ה-20 פעל הזרם של הניאו-מרקסיזם בשלושה כיוונים עיקריים. אסכולת פרנקפורט עם הוגים עמו תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר ו-וולטר בנימין שהתעניינו בתפקידה של "חרושת התרבות", תרבות ההמונים, בדיכוי ההתנגדות לשלטון הקפיטליסטי. התפתחות שנייה במסגרת של הניאו-מרקסיזם הייתה זו של אסכולת בירמינגהם שנגעה בעיקר לתיאוריה של תת-תרבויות שצמחו בעקבות השינויים החברתיים, כלכליים ותרבותיים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. הכיוון השלישי הוא מה שקרוי "לימודי תרבות" (cultural studies) שבוחנים, מתוך גישה אינטרדיסציפלינרית, את הקשר שבין ייצוג תרבותי ופוליטיקה חברתית.