ברוך שפינוזה: מוניזם, פררליזם וטעות

ברוך שפינוזה: מוניזם, פררליזם וטעות

הטעון הרשמי של שפינוזה למוניזם

הטעון מורכב מ:

א.     (הנחה): תזת אי שיתוף התארים

ב.      (הנחה): קיומו של עצם אינסופי, הכולל את כל התארים

ג.      (מסקנה): יש רק עצם אחד

ההצדקה להנחה א' הינה שתנאי הזהות של התואר כוללים זיקה אל העצם המסוים ששלו הם נקודות המבט, ולכן אין שני עצמים החולקים תואר משותף.

ההצדקה או הבסיס להנחה ב' הינה ההוכחה האונטולוגית.

קיימת גם דרך אחרת להבין את הטעון, אם נבצע קונסטרוקציה מסוימת של הטקסט:

א.     (הנחה): אי רדוקציה לוגית בין התארים

ב.      (הנחה): פרלליזם

ג.      (הנחה): תואר ההתפשטות תופס באופן מלא את העצם (כמו כל תואר אחר).

המוניזם הינו ההיסק להסבר הטוב ביותר לנכונותן של שלושת ההנחות.

תזת הפרלליזם

פרלליזם = קשר בין הגוף והנפש.

תיאוריות נוספות העוסקות בקשר הזה, חוץ מפרלליזם:

– מטריאליזם

– אידיאליזם

– דואליזם

הפרלליזם הינה התזה אותה מציע שפינוזה להסברת הקשר בין הגוף והנפש. הוא טוען כי יש זהות מוחלטת בין התיאורים הפיזיקאליים (גוף) ובין התיאורים המנטאליים (נפש). לכן, סדר ההיפעלויות המחשבתיות וסדר האירועים הפיזיקאליים הוא זהה כל הזמן: כלומר, יש זהות בין סדר ההכרה ובין סדר הדברים, אך יש פרידיקט נפשי ופרידיקט פיזיקלי ולא ניתן לקשר ביניהם. כלומר, יש עצם אחד, אך לא ניתן לעשות רדוקציה בין התיאור המנטאלי שלו ובין התיאור הפיזיקאלי שלו. גישה זו מנוגדת לגישה המטריאליסטית והגישה האידיאליסטית – שתיהן טוענות לקשר בין הגוף והנפש.

יש הרבה דברים שאנחנו יודעים, בלי לדעת את הסיבות שלהם. שפינוזה אומר באקסיאומה 4

שאחת הדרכים להבין זאת הינה שבכדי להכיר משהו, לא מספיק שנדע שהוא קרה, אלא צריך לדעת גם למה הוא קרה. דרך נוספת להבין את האקסיאומה: אם X גורם ל Y, אז מרכיב מנטאלי שמתייחס באופן מסוים ל Y חייב להיות מעורב במרכיב מנטאלי שמתייחס באופן מסוים ל X – כלומר, הכוונה היא שכל דבר שאנחנו צריכים להכיר אנחנו צריכים להכיר את ה'שרשרת הסיבתית' שלו, שהיא אינסופית (משום שלסיבה של מה שקרה יש סיבה משל עצמה, וכן הלאה בצורת רגרסיה). מכאן, ששפינוזה טוען שאנחנו יכולים להכיר אירועים מסוימים ואידיאות מסוימות, לפחות ברמה התיאורטית, בצורה מלאה. מכאן, שלהכיר את התולדה פירושה להכיר את הסיבה, משום שיש דטרמיניזם פסיכולוגי שאומר שאם תפסתי את Y (התולדה) אז בהכרח תפסתי גם את X (הסיבה). גישה זו היא בעייתית משום שהיא שוללת את מושג הטעות, כי היא מניחה שהאדם תמיד צודק.

מושג הטעות

שפינוזה טוען שע"פ התיאוריה שלו לא יכולות להיות טעויות, משום שאם ההכרה היא קונסיסטנטית עם המציאות, והמציאות היא תמיד נכונה – לא יכולות להיות טעויות. כלומר, אם הכל הכרחי, כולל כל האידיאות שיש לי (בגלל שהכל נובע מהאל, באופן הכרחי) – אז איך אפשר להגדיר טעויות, כלומר, בקשר למה?

הנפש היא באופן ברור האידיאה של הגוף (הוא אומר זאת במקומות רבים בספר) – ואם לכל גוף כזה יש קבוצת אידיאות השייכות לו, וביחד הן יוצרות מערך שמסביר טוב יותר מהשרשרת הסיבתית, הוא הופך כל אידיאה לברורה יותר משום שיש לה קונטקסט מסוים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות