תמונת המציאות של ברוך שפינוזה

עולם "שפינוזיסטי"

באופן כללי, בדברנו על 'אופן' של משהו, אנחנו חושבים על זה בצורה בלתי נפרדת מ'דבר', משום ש'אופן' למעשה מהווה מעין תיאור של 'דבר'. הגישה של ברוך שפינוזה מורכבת מעצם, תואר ומאופנים סופיים – כלומר, אנחנו יכולים לחשוב על 'יש' פרטי ואופניו הסופיים. מכיוון שלא יכולים להיות עצמים שונים – מה שמבדיל בין דברים שונים בתוך העצם הינו אופנים. למשל בין שולחן ובין כסא – אין מדובר בעצמים שונים, שהרי קיים רק עצם אחד, אלא על אופנים נבדלים של העצם היחיד. אם נחשוב על היקום כולו כפונקציה של החוקיות שפועלת בתוכו, אך כמקום שאין בו משמעות למקום ולזמן (כלומר, ההבדל בין מקום אחד למקום אחר הוא לא יותר מאשר אופן מסוים של החוקיות הפיזיקאלית, החוקיות הפנימית של הטבע, כמו שההבדל בין זמן לזמן אינו מבטא אלא אופן חשיבה מסוים, אשר מוסבר ע"י חוקיות מסוימת). רק לתואר המחשבה לא ניתן לעשות רדוקציה לחוקים של הטבע, אך לכל יתר התארים כן ניתן לעשות רדוקציה למונחים כאלו – ובמובן זה תואר המחשבה נמצא מעל לתכונות האחרות.

כיצד נבחין בין האופנים השונים?

מלכתחילה, שפינוזה מתנגד לרעיון של הבדל מספרי בין שני דברים – כלומר, אם שני דברים הם זהים איכותית, אז הם זהים זה לזה. לכן, שפינוזה גם לא מאמין ברעיון של הבדלה בין מקום אחד לשני, אלא אם כן יש ביניהם הבדל איכותי. אם בין שני מקומות יש רק הבדל כמותי – הרי שהם אותו הדבר. מכאן, שהבדל בין שני דברים חייב להיות הבדל איכותי משום שהבדל כמותי, ע"פ שפינוזה, איננו הבדל.

משפט 5 ב"אתיקה" של שפינוזה אומר שאין שני עצמים בעלי תואר זהה, והוא מוגבל לרעיון של זהות של עצם עם תואר אחד. אולם, שפינוזה מוסיף אח"כ (משפט 9) את נושא ריבוי התארים, או אז עולה שאלת הזהות החלקית (דהיינו, מצב שבו לשני עצמים יש תואר אחד משותף ותארים נוספים שהם שונים).

בדברו על 'אינסוף' (תארים, אופנים) – אין שפינוזה מתכוון לאינסוף כמותי, כפי שאנחנו נוהגים לתפוס באופן אינטואיטיבי. אינסוף כמותי הוא מושג פרדוקסאלי, ושפינוזה דוחה את הרעיון הזה. הדרך הנכונה לחשוב על תארים, בראייתו, היא שפשוט אין תארים נוספים, כלומר, האל הוא בעל אינסוף תארים במובן שיש לו את כל התארים האפשריים – אך זה לא חייב להיות בהכרח אינסוף כמותי. כלומר, ההגדרה של אינסוף במובן זה הינה שיש לו את כולם, ולאף אחד אין תואר שאין לאלוהים. כלומר, 'אינסוף' התארים יכול להיות, מבחינה כמותית, אפילו רק שניים (התפשטות ומחשבה). מעבר לכך, עמדות שפינוזיסטיות במהותן טוענות כי יש אפילו רק תואר אחד, הוא תואר המחשבה, משום שתואר ההתפשטות נשען על תואר המחשבה.

מבין אינסוף התארים הללו, אנחנו מכירים שניים בלבד, שהם, כאמור, ההתפשטות והמחשבה (למרות שאי אפשר לשלול שיש תארים נוספים). אחת הטענות נגד שפינוזה הינה שאם הוא מתאר את האל דרך תואר ההתפשטות, הוא למעשה הופך אותו לדבר מטריאליסטי. אולם, הוא תופס את התואר 'התפשטות' כחוקיות, ולא כדבר חומרי. אפשר לראות את החומר ממנו מורכב העולם כאיזושהי דרך דרכה העולם נתפס, אולם הדרך הזאת מניחה את החוקיות הפעילה אשר מאפשרת, בסופו של דבר, קיומו של 'חומר סביל' או 'טבע טבוע'. היקום כפי שאנחנו מכירים אותו הוא כמובן איננו חומר סביל (מכיוון שיש דברים מוחשיים), אך החומר הסביל איננו מן תמונת ראי של העולם או האופן בו אנחנו תופסים אותו. זה משתלב עם הרעיון של שפינוזה – על פיו תואר ההתפשטות הינו החוקיות הפועלת מבפנים – כלומר, אין מדובר בחוקיות שנמצאת מחוץ לעולם, אלא בחוקיות שפועלת בתוך הדברים עצמם. החוקיות בתואר המחשבה היא קודם כל החוקיות התבונית-לוגית. בין הסדר המחשבתי ובין הסדר של העולם דרך ההשקפה של תואר ההתפשטות ישנה התאמה מוחלטת, וזאת בניגוד לגישתו של דקארט – אשר לא רואה התאמה כזאת, אלא הוא רואה שני סדרים שונים שיש בהם נקודות מפגש. כחלק מכך, שפינוזה רואה באל חלק אינטגראלי מהעולם, ולא כמשהו שמשפיע על העולם מבחוץ (כפי שסבורות הגישות הדתיות השונות). כללי המשחק הללו, ע"פ שפינוזה, הם אימננטיים לעולם, כלומר, הם בתוך העולם. בחוקיות הפנימית הזאת, אין מקום לחלוקה.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: