ברוך שפינוזה על אלוהים (אתיקה -חלק א)

מטרת חלק א של "אתיקה" של ברוך שפינוזה הינה להוכיח את קיומו ההכרחי של אל אינסופי, שהוא העצם היחיד, סיבת עצמו, יש לו אינסוף תארים והוא נצחי. מטרות נוספות: שפינוזה רוצה להוציא מהאל את כל המונחים התכליתיים, משום שהוא רואה בהם בגדר האנשת האל (שהינו דבר שלילי ולא נכון בעיניו).

שתי סוגי הגדרות:

א.     הגדרה מילולית: הגדרה אחת הינה לקרוא למשהו בשם מסוים (כמו שם קיצור)

ב.      הגדרה אשר מנסה לתפוס את מהות הדבר.

נראה כי שפינוזה משתמש במילים 'אני מבין' בבואו להגדיר את המונח 'אל', מה שהופך את זה להגדרה מילולית, ולא כ"כ ברור למה הוא עושה זאת. הגדרה מהותית, ע"פ שפינוזה, היא כזו שתופסת את הסיבה הקרובה של הדבר. הגדרה מילולית, בראייתו, מאפיינת אפיון נכון אך מבלי לתפוס את מהותו של דבר (למשל: להגדיר 'עיגול' כמשהו שכל הישרים מהמרכז שלו אל הקצוות הם שווים – זהו אכן אפיון נכון, אך זוהי לא המהות של עיגול כעיגול).

ההגדרה של שפינוזה את האל היא משהו בין מהותית למילולית. מצד אחד, לא ברור לגמרי איך העולם נוצר, אך מצד שני אנחנו מבינים משהו שהוא יותר חזק מהגדרה מילולית, משום שבאמצעותו ניתן לתפוס את מבנה העולם כולו. זו הסיבה, כנראה, שבגללה הוא משתמש ב'אני מבין'.

ההגדרה של מושג העצם מכילה שני אלמנטים: המשגה (איך אני תופס את מושג העצם – שאיננו תלוי בעצמים אחרים) וקיום (שגם הוא אינו תלוי בקיומם של עצמים אחרים). גם אצל דקארט האפיון של מושג העצם הוא גם כן כמשהו שהוא בלתי תלוי (בעצמים אחרים). ההבדל הוא ששפינוזה לוקח את הרעיון הזה 'עד הסוף'. כלומר, אם אצל דקארט אם העצם נאמר, בסופו של דבר, באופנים רבים (בלתי תלוי באופן מוחלט הוא האל, ובלתי תלוי באופן חלקי הם הגוף והנפש) – כלומר אין אחידות במובן העצם, אצל שפינוזה יש תפיסה אחידה של העצם – שהוא דבר שנמצא בתוך עצמו ומושג באמצעות עצמו, כלומר, אין לו תלות בשום דבר אחר. ניתן לומר ששפינוזה לוקח את משנתו של דקארט וממשיך אותה לקיצוניות.

התואר אצל שפינוזה די דומה לדקארט. אצל דקארט יש שני עצמים שתלויים באל: אחד זה עצם שמהותו התפשטות (הגוף) ואחד זה עצם שמהותו מחשבה (הנפש). אצל שפינוזה, לעומת זאת, יש אינסוף תארים (אנחנו אומנם מכירים רק שניים – התפשטות ומחשבה, אך תיאורטית קיימים אינסוף).

הבדל נוסף בין דקארט ושפינוזה הוא עדין יותר, וזה בסופו של דבר איך נחשוב על הקשר בין העצם והתארים שלו. בעצם ההבחנה בין העצם ובין התואר שלו זוהי הבחנה מושגית ולא הבחנה ממשית, משום שאין איזשהו מצע ניטראלי שמקבל פעם את המשמעות של הגוף ופעם את המשמעות של הנפש. אדם לא יכול להיות תואר, ולכן גם לא יכול להיות אופן מכיוון שאופן הוא משהו חלקי לתואר, ולא יכול להיות עצם. אצל דקארט, כאמור, אין רק עצם חושב אחד משום שכל אדם הוא עצם חושב. אצל שפינוזה, לעומת זאת, כל אדם הוא אופן של מחשבה בתוך העצם, אך אין לכל אדם מעמד של עצם (אלא רק לאל). מהו הקשר בין האופנים הסופיים ובין התארים, העצם? כאשר אנחנו חושבים על העצם, אנחנו חושבים עליו כעל משהו חסר הבחנות פנימיות, ואז זה בעייתי להסביר את תופעת הריבוי.

תקציר ההוכחה:

ההוכחה כוללת מספר שלבים:

1)      יש עצם בעל אינסוף תארים

2)      אין שני עצמים שיש להם תכונה (אופן/תואר) משותפת

3)      הנחת 'משנה': אין קיום לעצם ללא תארים

המסקנה: אין שני עצמים

משפט 5 מבוסס ראשית כל על הטענה הפשוטה שאין שני עצמים בעלי אותו תואר. אם נניח שיש תואר יחיד – ואז יש עצם אחד בעל תכונה X ועצם שני בעל תכונה X אז מדובר באותו עצם (ע"פ העיקרון שאם יש שני עצמים שזהים בהכל אז הם אותו עצם). עדיין, ניתן לומר מצב שבו בכ"ז יהיו לנו שני עצמים בעלי תכונה זהה, משני מקרים:

– למשל, לעצם אחד יש את התכונות X ו Y ולעצם שני יש את התכונות X ו Z)

– לכאורה, גם האופציה של דקארט יכולה להתקיים: כלומר, שיהיו שני עצמים בעלי שתי תכונות שונות. אולם, לגבי האל, הביקורת שאפשר לומר על המשפט של שפינוזה היא לא רלוונטית, משום שמדובר בעצם בעל אינסוף תארים (כלומר, אין אף תואר שאין אותו לאל). מכאן, על פי שפינוזה, שאם האל נושא את כל התארים בעולם (אינסוף תארים), לא ייתכן שיהיה עצם בעל תואר אחר, שאין לאל (ולכן הטענה של דקארט נשללת). זוהי הוכחת יחידותו של העצם.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות