האתיקה של ברוך שפינוזה

מוסר, בנבדל מאתיקה, הינו האופן בו יש להתנהג כלפי כלל בני האדם האחרים, באשר הם בני אדם (ולאו דווקא חברים או קרובי משפחה שלי). האתיקה, לעומת זאת, מדריכה את האופן בו עלי להתייחס לאנשים שיש לי איתם יחסים 'מעובים' (יחסים שהם מעבר ליחסים שיש לי עם בני אדם שאינני מכיר כלל והם רק בני אדם בעיני). במובן זה האתיקה מכווינה אותי כיצד ראוי שאנהל את חיי.

שפינוזה פותח את המאמר על תיקון השכל באוריינטציה אתית, ולא אפיסטמולוגית – כלומר, הוא מחפש, בדומה לדקארט, את האמת ואת ה'טוב', ובינתיים לא מדבר על ההכרה.

"הוא לבדו יפעיל את הרוח" – שפינוזה מחפש משהו שרק הוא יהיה הגורם של המחשבות, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים.

שפינוזה אומר שאי אפשר ללכת לדרך חדשה מבלי לנטוש את העושר והכבוד, שהינם דבר וודאי. כלומר, אי אפשר לנטוש משהו וודאי בשביל משהו שאינו וודאי (=דרך חדשה).

חירות מחשבתית = לדעת מה באמת מפעיל אותנו מבחינה מחשבתית, להכיר את ההכרח. לצורך כך שפינוזה משתמש בדימוי של עגלה: אם אדם קשור לעגלה – הוא יכול להיגרר איתה, או לנסות להתנגד לה. אם לאדם יש חירות מחשבתית והוא מבין שהוא קשור לעגלה וכיצד היא פועלת – הוא יבין שאסור לו להתנגד, וכך לא יחוש מאבק, ויחוש חירות מסוימת.

בהקשר לתענוגות הבשר – שפינוזה אומר שלמרות שהם מסבים אושר מסוים, הרוח עשויה להגיע לעיתים למצב של רוויה, אז היא מפסיקה להיות מסופקת ושוקעת בדיכאון. כלומר, היא זקוקה למינון הולך וגודל בכדי שתוכל להיות מאושרת. כלומר, העונג הטמון בתענוגות הבשר עשוי להביא, במקרים מסוימים, גם לסבל. הרעיון הזה קשור בגישה לפיה דברים אשר מסבים אושר גדול תמיד יהיו כרוכים בסבל מסוים, משום שכאשר אנחנו סובלים בשביל משהו הסיפוק הוא גדול יותר.

שפינוזה מציג פה גישה הדומה לגישתו של אריסטו, בהקשר של אתיקה "הפנמתית", כלומר, זה לא מספיק שאני יודע מהי האמת, אלא אני צריך גם להפנים אותה באופן כזה שיהיה כ"כ טבוע בי, עד כדי שיהפוך להיות הסיבה המעשית לכל דבר שאני עושה. אצל אריסטו, מבחינה תיאורטית, אני יכול לדעת באופן תיאורטי מה צריך לעשות, אך אני אהפוך לאדם 'טוב' רק אם האלמנטים של ה'טוב' יהיו מופנמים בי ואשתמש בהם בתור 'דרך חיים'. המטרה המרכזית של שפינוזה הינה הטוב העליון, שהינו מצב שבו יש איחוד בין האופן בו אני תופס את העולם ובין האופן בו העולם קיים בפועל (מטא-פיזיקה), וזוהי האתיקה בראייתו, כאשר כל אמצעי הדרוש לכך הוא 'טוב' בעיניו.

שפינוזה פותח את מאמרו בנימה אגואיסטית – משום שהוא אומר שהוא מחפש משהו אשר יהפוך אותו, באופן אישי, לאדם מאושר. אגואיזם הינו רעיון שלא ניתן לניסוח כתורה אתית, מהסיבה הפשוטה שבניסיוני לנסח אותו כתורה אתית – הכלל צריך להיות שכל אחד צריך לדאוג לי, אך ברור שזה לא יהיה מקובל על יתר האנשים ועל כן ניסיון ניסוח זה נכשל. עם זאת, ניתן לנסות ולנסח את האגואיזם בתור 'אגואיזם נאור', כלומר, מצב שבו כל אחד צריך לדאוג לעצמו כדי שבסופו של דבר לכולם יהיה טוב, וזהו אחד מהרעיונות שהעלה שפינוזה, כלומר, הוא דיבר על מוטיבציות אישיות לכל אדם – גם אם למען האושר של החברה כולה.

דרגות ההכרה של שפינוזה

הדרגה הרביעית היא זו בה אני מבין משהו באופן אינטואיטיבי, כלומר, מתוך הבנת הסיבה של הדבר. הוא נותן דוגמא של כיבוי אש ע"י מים – כדוגמא למשהו שמובן לנו בדרגה השנייה, כלומר, ע"פ בחינה אינדוקטיבית.

קריטריון האמת והטעות של דקארט (האומנם?)

קריטריון האמת של דקארט אומר שדבר אמיתי ניתן 'לחלץ' רק מדבר וודאי, דהיינו, דבר שאני יודע שאני יודע אותו (ולא מספיק רק שאני יודע אותו), ולכן הוא מחפש מהו אותו דבר שהוא יכול לומר שהוא יודע שהוא יודע אותו, והוא מוצא זאת בקוגיטו, שהינו דבר 'ברור ומובחן', ולכן, למעשה, כל דבר שהוא 'ברור ומובחן' אפשר לומר עליו שהוא יודע שהוא יודע אותו. אם נפרק את הנוסחה הזו של דקארט נוכל לומר, למעשה, כי מתוך ההבנה של משהו שאני יודע שאני יודע אותו, ניתן להסיק שאני יודע אותו, ומתוך זה ניתן לחלץ את ההבנה שדבר זה הוא אמיתי.

שפינוזה מביע הסתייגות לגישה זו של דקארט, בהעלותו את בעיית הרגרסיה – כלומר, ע"מ לאמת משהו דרוש כלי שהוא אמיתי בעצמו, אך בכדי למצוא שהכלי הזה הוא אכן אמיתי, דרוש כלי אמיתי גם כן. כלומר, דרוש איזשהו כלי בסיסי שהוא אמיתי בטוח, ובגישתו של דקארט זה לא קיים. בשביל להוכיח אמיתותה של מתודה – דרושה מתודה בסיסית יותר שהיא אמיתית. הוא נותן לשם כך את הדוגמא של הפטישים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות