מבט השוואתי בין דקארט לתומס הובס, ניקולס מאלברוש ובלייז פסקל

מבט השוואתי בין דקארט לתומס הובס, ניקולס מאלברוש ובלייז פסקל

דקארט, למרות שמשנתו נגעה בהרבה נושאים שנידונו לפניו, היווה מעין 'קו פרשת מים' בין הפילוסופיה הישנה ובין הפילוסופיה החדשה.

תומס הובס (1588-1679) נודע בעיקר בזכות ספרו 'הלוויתן', אשר נכתב לאחר ה'הגיונות', והיה אחד מהמגיבים ל'הגיונות'. תגובות כאלו היה דבר מאוד מקובל בעת ההיא. בתקופה זו הוא עדיין לא היה מפורסם, ובעצם הוא זכה להיות אחד מהמגיבים בגלל שנמנה על החוג של מרסן (mersranne), אשר היה מעין 'איש הקשר' של כל המדע החדש והפילוסופיה החדשה בצרפת. הוא שימש מעין 'צומת' בנושאים הללו באותה עת – וכחלק מכך העביר את ה'הגיונות' להובס לתגובה. לפני כן שימש הובס כמורה פרטי של משפחות האצולה באנגליה, ובזמן מלחמת האזרחים הוא ברח משם לפאריז, וחי שם מס' שנים עד שחזר לאנגליה. ישנו דיון בין הפרשנים עד כמה הסביבה הפריזאית, בין היתר של דקארט, השפיעה על הובס. ניתן לראות מוטיבים מסוימים בפילוסופיה של הובס אשר נמצאים גם בכתביו של דקארט.

טענתו המרכזית של הובס כנגד דקארט: הובס מקבל את טענת הקוגיטו (מהמחשבה נובע קיומו של המשהו שחושב), אך אומר שמי שחושב את המחשבה חייב להיות דבר גופני, ואף אומר שדקארט בעצמו מראה זאת באמצעות משל השעווה. הוא חושב שהדברים היחידים שקיימים בעולם הם חומריים, פיזיים – זוהי השקפה מטריאליסטית. את העמדה הזאת הוא קצת מנסה לטעון ביחס ל'הגיונות' של דקארט, קודם כל כביקורת על הקוגיטו אשר אומר שהדברים שקיימים הם רק הדברים שחושבים (שהינם, ע"פ דקארט, אינם פיזיים). ניתן למצוא נימוקים לטובת עמדתו של הובס לאור הדברים שהוא אומר: אם המחשבה הינה פעילות (אני מדמיין = אני מבצע פעולה כלשהי), אז צריך להיות קודם כל משהו שנפרד מהפעילות הזאת בכדי שהפעילות הזו תהיה פעילות שלו. למעשה להובס לא ברור איך משהו יכול להיות מצע לפעילות מחשבתית, אשר איננו מצע חומרי. כלומר, האפשרות היחידה שנוכל לדבר על איזשהו מצע של המחשבה – זהו מצע חומרי, אחרת המצע הוא המחשבה. בהמשך, בלוויתן, יש הד לגישה הזו – הובס אומר שם שגוף לא חומרי או עצם לא חומרי הינו מושג סתירתי (כמו למשל "כדור מרובע") – וכך הוא מפרש את משל השעווה.

עד כמה רחוק הולך המטריאליזם של הובס? למשל סוגיית האל, בהקשר זה, נותרת פתוחה – כלומר, הובס אומר שלא ניתן לדעת האם מדובר בעצם חומרי, ולמעשה הוא משתדל להימנע מלגעת בנושא זה בבירור. גם בפילוסופיה המדינית הוא לא סבור שצריך לראות במלך כמשהו ש'מונחת' מלמעלה, אלא (מתוך גישה חילונית), משהו שצומח מלמטה ועל כן הוא גשמי כמו כל אדם אחר.

הובס מדגיש לנו היבטים מסוימים במחשבה של דקארט אשר ראוי לעסוק בהם יותר לעומק.

מאלברוש (1638-1715) חי אחרי דקארט, ולא כתב בתקופתו. בסוף המאה ה-17 הוא שימש כ'ממשיך דרכו של דקארט' בפילוסופיה הקרטזיאנית. לייבניץ, למשל, שאב הרבה ממאלברוש ולא מדקארט.

מאלברוש היה איש דתי (כומר שחי במנזר), אך הוא קרא את ספרו של דקארט "המסה על האדם", אשר שינה את עולמו. הוא אומנם נשאר אדם דתי, אך הוא פיתח פילוסופיה אשר נשענה על רעיונותיו החילוניים במידת מה של דקארט הוא פיתח את רעיון ה'הזדמנות' ("תורת ההזדמנות"). התובנה המרכזית שהוא לוקח מדקארט, אשר ניתנת לאימוץ כעמדה דתית, הוא הרעיון שאין אינטראקציה ישירה בין גוף ונפש, אלא שהאל הוא זה אשר מתווך בכל פעם בין הגוף והנפש.  כלומר, כל סוג של אינטראקציה בין הגוף והנפש הינה, בראייתו, 'הזדמנות' של האל להתערב בחייו של האדם. כל דבר שקורה לי, בעצם, הוא תוצאה של הזדמנות של האל להתערב בעולם.

זוהי למעשה תחייה נוספת של הגישה של אריסטו במובן זה שאין מנגנונים של תנועה בתוך העולם עצמו. כלומר, אם נחשוב על בע"ח בהבחנה בין דקארט ואריסטו.

אצל אריסטו – לצורה של סוס יש אוטונומיות ויכולת פעולה סיבתית (סוס יוצר סוס אשר יוצר סוס וכו'). כלומר, הטבע עצמו לא צריך שום התערבות חיצונית ע"מ לפעול – יש לו חוקיות הגיונית משלו. דקארט, לעומת זאת, סבר שהטבע כולו תלוי באל (ומאלברוש מאוד תמך בגישתו זו). זוהי עמדה מכאניסטית מאוד של הטבע – והיא משתלבת יפה עם התיאולוגיה.

ספרו המרכזי של מאלברוש נקרא 'חקירת האמת' (1674).

פסקל (1623-1662) – ספר 'ההגיגים' לא פורסם וכתב היד התגלה רק לאחר מותו. ניתן לראות כמה שהספר הזה שונה מ'ההגיונות' של דקארט. הספר בנוי מתובנות לא כ"כ ברורות, ולא ממתודה שיטתית שלמה (במידה רבה זה היה בגלל שהספר לא היה גמור, אך גם בגלל שזו הייתה צורת החשיבה שלו). זה מצביע על המרחק הגדול בין פסקל ובין דקארט.

עבור פסקל, בניגוד לדקארט, זה היה פחות נורא אם האדם טועה. כלומר, הוא פחות חיפש את הוודאות מדקארט, והוא קיבל את זה שלא ניתן להשתחרר לגמרי מה'סופיות' שלנו, והיה הרבה יותר ספקן לגבי אפשרות של הכרה תבונית של העולם. כלומר, אם דקארט טען שיש דברים שניתן להכיר או להשיג באופן מוחלט, פסקל ערער על כך. עם זאת, דקארט היה הרבה יותר אופטימי והרבה לדבר על 'האור הטבעי', באמצעותו ניתן להגיע לתבונה שלמה וטובה על העולם – כלומר האדם יכול להכיר את העולם כפי שהוא (האינסוף, לעומת זאת, מהווה מעין גבול אליו יכולה להגיע האידיאה האנושית או ההכרה האנושית). האדם אצל פסקל נמצא בנקודת ביניים בין הגדול לאינסוף ובין הקטן לאינסוף. אפשרויות ההכרה שלו הן מאוד מוגבלות, ועל כן האדם לא יכול גם להוכיח את קיומו של האל. יחד עם זאת, ניתן למצוא נקודות משותפות להם:

פסקל היה מתמטיקאי, והוא לא דחה לגמרי את טענותיו של דקארט, אלא רק סבר שהאפשרויות של השכל הגיאומטרי הן הרבה יותר מוגבלות מכפי שדקארט סבר. אחת התורות שהוא מפתח הינה 'תורת ההסתברות', והיא מתיישבת מצוין עם 'אופיו' של פסקל כפי שהיא מצטיירת לנו מכתביו. כלומר, תורת ההסתברות אמורה לעזור לנו לקבל החלטות מסוימות בתנאים של חוסר וודאות. ברור כי תורה שכזו מנוגדת להשקפת עולמו של דקארט משום שהוא עורך הבחנה ברורה וחשובה מבחינתו, בין דברים וודאיים ובין דברים שאינם וודאיים – כאשר אלו האחרונים שווים כקליפת השום בעיניו. דוגמא מצוינת ליתרון של תורת ההסתברות ניתן למצוא בהימורים – משום שהיא נותנת את מידת הרציונאליות של ההכרעה שלנו בהימור כזה או אחר. חשוב לציין שתורת ההסתברות לא מגדילה את רמת הוודאות, אך היא רק עוזרת לבחור את הפעולה המיטבית בתנאים אלו. פסקל משתמש בתורת ההסתברות ע"מ לתת נימוק מדוע כדאי לקיים מצוות. בהקשר זה ניתן לראות הבחנה נוספת בין דקארט ובין פסקל בהקשר של האל:

אצל דקארט ניתן למצוא את ה'אל הפילוסופי' – הוא נותן את תמונת העולם כפי שאנחנו יכולים לחשוב עליה באופן רציונאלי, לאל יש איזשהו מקום בתבוניות של העולם (האל אשר יודע הכל ומהווה סיבה לעצמו – אלו מאפייניו הפילוסופים של האל). אצל פסקל, לעומת זאת, מופיע 'האל הדתי' – זהו אל של שכר ועונש, של קשר אישי, ושל חסד ואפשרות הגאולה (בנצרות). לרוב, כאשר מופיע האל בפילוסופיה – הכוונה היא לאל הפילוסופי, אך פסקל מדבר על האל במובנו הדתי (ולא כעצם, כמו אצל דקארט). אחת המטאפורות בהן משתמש פסקל לתיאור האל הינה של נקודה אשר נעה במהירות אינסופית: הרעיון הוא שנקודה היא דבר פשוט ובלתי מתפשט (וזאת בניגוד לגוף), אך משום שהיא נעה במהירות אינסופית – היא נמצאת בעת ועונה אחת בכל מקום. כלומר, האל הוא דבר פשוט שאינו מתפשט, אך נמצא כל הזמן בכל מקום.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: