רנה דקארט: ממשות פורמלית מול ממשות אובייקטיבית

ב"הגיונות" רנה דקארט מגלה שיש כל מיני מאפיינים דרכם אני יכול לאפיין את מערכת המושגים שלי, למשל, יש מושגים או אידיאות מסוימות שאני יכול לומר שנכפות עלי ויש אידיאות שלא נכפות עלי. לדוגמא: ניסיון להיזכר במספר טלפון של מישהו הינו אידיאה רצונית, לעומת אדם שעומד מול כיתה ו'תופס' אותה – אשר זו אידיאה לא רצונית. במסגרת זאת, הוא עורך הבחנה ברורה למדי בין האידיאות עצמן ובין האופן בו אנחנו תופסים את האידיאות הללו. במיון הפנימי הזה יש הבחנה הקשורה במהלך סיבתי, כלומר, אני תופס את המושגים שלי כנגרמים או לא נגרמים ע"י גורם חיצוני (אך מה שחשוב זה שאני תופס אותם). הוא מנסה לאפיין את ההבחנות הללו ע"י מושגים של דומות או אי דומות בין האידיאות ובין האופן בו אני תופס אותם, ומגיע למסקנה שאין בהכרח התאמה ביניהם. למרות זאת, אומר דקארט, ישנו איזשהו קישור בין שני הדברים הללו, וזהו העיקרון הראשון בהוכחת קיומו של האל, ועל כך הוא אומר: "בסיבה הפועלת והכוללת צריכה להיות לפחות מידה כזאת של ממשות שיש בתולדה שלה". במשפט זה הוא מרבה להשתמש במושגים של ימה"ב, כלומר, באותה סכולסטיקה אותה הוא מקפיד לדחות בכתביו. נשאלת השאלה האם דקארט יכול לקבל את עיקרון הסיבתיות, לאור המצב שבו הוא נמצא, וכיצד הוא יכול לקבל אותו (עיקרון זה איננו טריוויאלי בכלל וקשה לקבל אותו, משום שבכלל לא ברור אם יש בכלל התאמה כלשהי בין המושגים ובין האופן בו אנחנו תופסים אותם, כלומר, בין הדברים ובין הדימויים שלהם). אפשר לומר שעיקרון הסיבתיות הוא אפיון מסוים של מושג הסיבתיות, "הסיבה הפועלת" – אולם, כמובן זה תמיד יעלה את השאלה עד כמה מושג הסיבתיות הוא אמיתי במובן זה שהוא חל על הדברים עצמם. מתוך המהלך הזה עובר דקארט לטיעון אנתרופולוגי (במובן זה שהוא יוצר מתוך מושג האדם) – ע"מ להוכיח את קיומו של האל. הוא מוסיף הנחה נוספת לגבי ממשות בצורת שני אפיונים של ממשות:

– ממשות פורמאלית: הממשות של הדבר עצמו.

– ממשות אובייקטיבית: דרגת הממשות של הדימוי או של המושג/האידיאה. כלומר, זוהי דרגות הממשות של משהו כאידיאה, כלומר, כאובייקט של התודעה.

בשיקלול של הנחות אלו עם עיקרון הסיבתיות הוא מגיע למסקנה שאם יש ממשות אובייקטיבית בדרגה מסוימת, הרי שהממשות הפורמאלית שלה צריכה להיות לפחות באותה דרגה. הכוונה ב'דרגה' כאן מצטמצמת לשתי דרגות בלבד: סופי ואינסופי. כלומר, אין מניעה שהממשות האובייקטיבית תהיה גבוהה מהמשמעות הפורמאלית (כלומר, יכול להיות שאני תופס משהו בצורה יותר חזקה או יותר ממשית מאשר הוא באמת קיים) מבחינת המידה או העוצמה. אולם, מבחינת הדרגה – הן חייבות להיות באותה דרגה או שהממשות הפורמאלית תהיה בדרגה גבוהה יותר. כלומר, אם הדבר הוא סופי, אני לא יכול לתפוס אותו באופן אינסופי, אך אם הדבר הוא אינסופי, אני כן יכול לתפוס אותו כאינסופי.

האבחנה בין הממשות הפורמאלית ובין הממשות האובייקטיבית מקבלת תוקף בניסוח פורמאלי של הפער בין איך שאנחנו תופסים את הדברים ובין הצורה של הדברים עצמם. הפער הזה נבנה דרך האפשרות להטיל ספק (בגלל טעון החלום, בגלל טיעון השד המתעתע וכו'). כלומר, הביטוי להבחנה הזו הוא למעשה בחשיפה של הפער הזה בין התפיסה האנושית ובין העולם.

דקארט משתמש, כאמור, בעיקרון הסיבתיות להוכחת קיומו של האל, למרות שנראה כי הוכחה זו אינה שלמה.

הטענה העיקרית על טיעון זה היא שבסופו של דבר מדובר בטיעון מעגלי, משום שגם אם אני תופס את עיקרון הסיבתיות באופן מובחן וכן את ההבחנה בין המממשות האובייקטיבית ובין הממשות הפורמאלית, אין לי לגיטימציה להסיק מזה את קיומו של האל – משום שבשביל לעשות זאת אני חייב להניח שמה שמובחן באופן ברור הוא אמיתי, אך אני לא יכול לעשות זאת אם אני לא יודע שהאל הוא אמיתי ועל כן גם כל הדברים שברא.

מה דקארט מסיק מהוכחת קיומו של האל?

מעתה, כל האידיאות הברורות ומובחנות הן אכן אמיתיות משום שהאל מבטיח שהן אמיתיות.

כמו כן, זה מבטיח את קיומי המתמשך – אם קודם לא הייתי יכול להיות בטוח שה'אני החושב' של לפני שבוע הוא אותו 'אני חושב' של עכשיו.

בנוסף, בטיעון זה נעשה המעבר מסדר ההכרה אל סדר הדברים – וזאת תוך כדי הטלת ספק. סדר הדברים הוא בסופו של דבר סדר סיבתי, משום שהאל מופיע פה בתור הסיבה למושג שלי של אינסוף, ובאופן כללי בתור הסיבה שיוצרת את ההתאמה בין מערכת המושגים שלי ובין המציאות. כלומר, האל הוא למעשה סיבה ראשונה, וזהו סדר הדברים.

הטיעון האונתולוגי

מקורו של טיעון זה בימה"ב (אנסלן), והוא אומר כך: אם יש דבר כזה מושג של 'יש מושלם', אז היש המושלם הזה חייב להתקיים, אחרת היינו יכולים לחשוב על 'יש' שהוא מושלם יותר – ואם היינו חושבים על 'יש מושלם' כזה, אשר אינו קיים – ברור כי ה'יש המושלם' שגם קיים הוא בהכרח מושלם יותר בעצם קיומו, ולכן היש הכי מושלם הוא בהכרח קיים.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: