סיכומים בפסיכולוגיה קוגניטיבית: פסיכופיזיקה

סיכומים בפסיכולוגיה קוגניטיבית: פסיכופיזיקה

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה… אפשר גם לעשות לייק!

חזרה אל: פסיכולוגיה קוגניטיבית- סיכומים

פסיכופיזיקה

תחום הפסיכופיזיקה מקיף 4 תהליכים:

  1. איתור – בתהליך זה מנסה מערכת התפיסה לענות על השאלה: האם קיים ברגע נתון גירוי פיזיקאלי כלשהו בשדה התפיסתי?. מושג הסף הוא עוצמה מסוימת של אנרגיה פיזיקאלית שבעבורה התחולל שינוי כלשהו בחוויה התפיסתית המקבילה. ישנם סוגי סף עיקריים: סף מוחלט – הקשור בשאלת האיתור, שהיא הכמות המזערית של אנרגיה פיזיקאלית הדרושה לאיתור גירוי בחוש כלשהו. סף הבדל – הקשור בשאלת ההבחנה, שהוא הכמות המזערית של שינוי בעצמתו הפיסיקלית של גירוי מסוים הדרושה כדי להבחין בין שני גירויים. אפשר לראות בסף המוחלט ערך נקודתי קבוע בסולם האנרגיה, שמתחתיו אין כל איתור ומעליו קיים איתור מלא (פונקצית מדרגה זו מתארת תהליך הנקרא הכול או לא כלום). ישנן תנודות בערך הסף המוחלט המושפעות מרעש, כגון: התעייפות, גירויים סביבתיים לא רלוונטיים וקשב פנימי של הנבדק. ישנן שתי שיטות עיקריות למדידת ספים (שתיהן מתעלמות מגורמים הקשורים בתופס):                                                                                                     שיטת הגבולות – מציגים לנבדק לסירוגין סדרות עולות ויורדות של גירויי. ערך הסף מחושב כממוצע בין ערך הגירוי הראשון שאותר לבין ערך הגירוי האחרון שלא אותר. כדי לקבוע שגירוי מסוים אומנם אותר נדרש שכל גירוי בעוצמה גדולה ממנו יאותר גם הוא. הסיבה להצגת בסדרות עולות ויורדות היא הצורך להתמודד עם שתי טעויות אפשריות: טעות ההתמד(ההסתגלות) – נטייה להמשיך בסוג תגובה מסוים. טעות החיזוי – משקפת נטייה לשינוי תגובה רק משום שנדמה לנבדק כי הגיעה העת לשינוי. כדי להבטיח שלא מדובר בשינוי מקרי ממשיכים עד שהתגובה החדשה תופיע לפחות פעמיים ברציפות. בד"כ ערך הסף שונה מניסיון לניסיון.                                                                                            שיטת הגירויים הקבועים – הגירויים מוצגים לנבדק פעמים רבות ובסדר אקראי. עפ"י שיטה זו הסף המוחלט הוא עוצמתו של הגירוי שלגביו נתקבלו 50% תשובות כן. מאחר ש-50% מיצג רמה של ניחוש או מקריות, הרי כל גירוי שתגובת "כן" לגביו הן מעל לרמת הניחוש, כבר מייצג גירוי בעצמה, שלמערכת התפיסה סיכוי גבוה ממקרי לאתרו.  את הנתונים מציגים באופן גרפי בעקומת אוגיבה. יתרון: חשופה פחות לטעות ההתמד ולטעות החיזוי. חסרון: דרישה למן רב יותר לצורך המדידה בהשוואה לשיטת הגבולות. הסף המוחלט יכול להיות גירוי שלא הוצג כלל בניסוי ואשר התקבל ע"ס חישוב.

  1. זיהוי – תהליך שמטרתו לענות על השאלה: מהו הגירוי הקיים?. מידת הקושי של כל מטלת זיהוי תלויה באופן חלקי במספר האלטרנטיבות האפשריות שהצופה מתבקש להבחין ביניהן. אפשר להגדיר את כמות המידע שהועבר במצב נתון כשיעור הצמצום בכמות החלופות האפשריות (למשל, רואים מרחוק דמות מטושטשת זה או גבר או אישה). יחידה אחת של מידע מוגדרת ככמות המידע המקטינה במחצית את מספר החלופות האפשריות (בתנאי שלכולן אותה הסתברות). יחידת המידע נקראת ביט של אינפורמציה. (מראה שמלה על הדמות המטושטשת הוא יחידת מידע). לפי חוק היק הייקמן, זמן תגובה על מטלה עומד ביחס ישר לכמות המידע שיש לעבד לצורך ביצוע המטלה. באופן כללי, ככל שעולה מספר החלופות, עולה כמות המידע שיש לעבדו לצורך ביצוע המטלה. יוצא מכך, ככל שעולה מספר החלופות, זמן התגובה צריך לעלות.  תיאורטית, ניתן לנבא זמן תגובה באמצעות ניתוח של כמות המידע הכלולה במטלה. ודאות –  מתקיימת כאשר יש רק חלופה אחת אפשרית במצב, שהסתברותה 1.0, במצב זה אין מקבלים כל מידע. אי ודאות – מצב שבו מספר החלופות האפשריות גדול מ-1 וההסתברות של כל אחת קטנה מ-1 וגדולה מ-0. כמות האי ודאות גדולה יותר ככל שגדול יותר מספר החלופות (בעלות הסתברות שווה). כמות האי ודאות זהה לכמות המידע הנדרשת כדי לבטלה. עודפות/יתרות – נוגע למצב שבו גירויים אינם מעבירים מידע חדש, אלא אותו מידע מועבר ע"י כמה גירויים. למעשה, הגירוי הראשון כבר העביר את המידע והבאים אחריו אינם תורמים מידע נוסף אלא חוזרים על הקיים. קיבולת הערוץ – קובעת את כמות המידע שבה יכולה המערכת לטפל . רבות מבעיות התפיסה נובעות מהעובדה שלא כל המידע האפשרי מגיע למערכת העיבוד. קיבולת הערות נקבעת ע"י תכונות קבועות (מבנה מערכת העצבים) ומצבים משתנים (ריכוז ומיקוד הקשב) . לכל ערוץ תקשורת ישנו גבול עליון לכמות מידע, שאפשר להעביר דרכו בזמן נתון, גבול זה נקרא קיבולת הערוץ. קיבולת ערוץ התקשורת האנושי בעיבוד מידע חד ממדי היא 2.5 ביט. כלומר, אנו מסוגלים לזהות גירוי חד ממדי באופן מושלם, כל עוד מספר האלטרנטיבות קטן יחסית (עד כ-7). כאשר מידע מעובד על פני כמה ממדים עולה קיבולת הערוץ עלייה של ממש, ולכן גדלה היכולת לזהות את הגירוי. קיימת העדפה לגירויים בעלי תכונת התבנית הטובה. כלומר, אפשר להכיר זיהוי ע"ס כמות מועטה של מידע ואין צורך לנתח ולעבד את כל הגירוי בשלמותו (מחצי עיגול ניתן להסיק שזה מעגל).

  1. הבחנה – אם אנו מאתרים ומזהים שני גירויים או יותר, על מערכת התפיסה לדעת האם הם זהים או שונים זה מזה. יכולת ההבחנה בין גירויים הנה בעלת חשיבות רבה. סף ההבדל – ההפרש המינימאלי בעצמה הפיזיקאלית שבין שני גירויים (באותו ממד גרייה), הנדרש כדי לתפוס אותם כשונים. הפרש זה נקרא גם בשם הפער המינימאלי המובחן (j.n.d). סף ההבדל אינו ערך קבוע אלא ערך סטטי, המחושב ע"ס סדרה של ניסיונות. גם במקרה זה נקבל הבדלים בין אישיים, המבטאים הבדלים ברגישות חושית בקרב פרטים שונים, כמו גם תנודות במצבם הפיזי והפסיכולוגי בעת ערכית המדידה. בדומה לסף המוחלט יתקבלו תנודות בערך סף ההבדל אצל אותו פרט. עצם עובדת קיומם של j.n.d בכל סוגי הגרייה, מעידה כי מערכת התפיסה היא בעלת רגישות סופית. אנו מפרשים את העולם בהתאם לקטגוריות תפיסתיות, שמספרן מוגבל לעומת אין סוף הגירויים הקיימים. כדי לקבוע את סף ההבדל משתמשים באותם שיטות למדידת סף מוחלט אך דרך החישוב שונה במקצת. סף הבדל עפ"י שיטת הגבולות – סף הבדל עפ"י שיטת הגירויים הקבועים.

  1. סילום – תהליך שבאמצעותו מוערכת הכמות (עצמה) של הגירוי. למשל, מה עוצמתו של הצליל המושמע או מה בהירותו של משטוח כלשהו המחזיר אור. חוק סטיבנס מציע שיטה לקביעת ה"כמות" הסובייקטיבית, אך אינו מפרט אילו גורמים משפיעים עליה. האם העצמה הסובייקטיבית היא אך ורק פונקציה של עצמה פיזיקאלית?

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: