מונחים בתולדות המוסיקה המערבית: מוסיקה תכניתית ומוסיקה אבסולוטית

מונחים בתולדות המוסיקה המערבית: מוסיקה תכניתית ומוסיקה אבסולוטית

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

המוסיקה הראשונה הידועה לנו היא מוסיקה שנועד לה תפקיד מסוים בחיי הקהילה: מוסיקה ששימשה לפולחן, מוסיקה דתית.

עם הזמן נוצרו סוגי מוסיקה נוספים וגם בתוך המוסיקה הפולחנית דתית חלו שינויים רבים. החל ממוסיקה חד קולית לקולות בלבד ועד למוסיקה רב קולית בלווי תזמורת ממוסיקה לטכסט של תפילות בלבד וכלה בהלחנת פסוקים שונים וטכסטים דתיים אך לאו דווקא פולחניים (כבמוטטים).

ההתפתחות המשמעותית ביותר במוסיקה המערבים הייתה היווצרות המוסיקה החילונית. מוסיקה זו צמחה מתוך צורך חברתי לבידור. בתחילה הכילהשירים חילוניים על נושאים שונים וריקודים. עם הזמן הלכה והתעדנה  וקבלה קיום עצמאי – כלומר מלחינים החלו לכתוב מוסיקה להאזנה בלבד.

את המוסיקה החילונית אנו יכולים לחלק באופן גס לשתי קטגוריות:

מוסיקה אבסולוטית ומוסיקה תכניתית.

המוסיקה האבסולוטית –  הינה המוסיקה שנובעת ממקור מוסיקלי בלבד. הצליל, הצורה המוסיקלית, ההרמוניות, כלי הנגינה – הם הגורמים שנלקחים בחשבון בעת כתיבתה.

מרבית המוסיקה לה אנו מאזינים באולמות הקונצרטים היא מוסיקה אבסולוטית. בסוג זה של מוסיקה המוסיקה, הצליל,  מכתיבים מאלף את התהוות היצירה.

יצירה שהיא אבסולוטית מובהקת היא הפוגה. הפוגה היא כל כולה תהליך כתיבה הנובע מארגון הצלילים במסגרת טונאלית ופיתוח היחסים ביניהם.

הסונטה, הקונצ'רטו והסימפוניה – גם הן סוגות (סוג של יצירה) שבדרך כלל אין לה תוכן מוסיקלי. במקרה של סונטות, קונצ'רטי או סימפוניות – קיים מלכתחילה מבנה מופשט ולתוכו יוצקים את התוכן המוסיקלי. כלומר: ביצירות אלה יש מספר קבוע פחות או יותר של חלקים, והיחס בין הטמפי שלהם הוא נקבע מראש.  גם לחלקים השונים ביצירות אלה יש תבנית לתוכה יוצקים תוכן מוסיקלי: כגון צורת סונטה (בפרקים ראשוניים לרוב), או רונדו, או מנואט-טריו-מנואט. כמובן שהצורות גמישות, וניתן למצוא חריגים רבים – אך החריגות תמיד נובעות מצרכים מוסיקליים ולא תכניתיים או תיאוריים.

המוסיקה התכניתית –  הינה מוסיקה שמאחורי הצלילים נמצאים עלילה, תוכן או תיאור של דבר מה חוץ מוסיקלי – כלומר משהו שאינו קשור למוסיקה. התוכן במקרים רבים משפיעה על התפתחות היצירה המוסיקלית.

התופעה המיוחדת של מוסיקה תכניתית היא זו של העברת תוכן ביצירה ללא מילים. במאה ה-19, בתקופה הרומנטית סוג כזה של מוסיקה היה רווח מאוד אך גם בתקופות קדומות יותר.

מחזור הקונצ'רטי של ויואלדי "עונות השנה" הוא דוגמא ליצירה תכניתית מתקופת הבארוק. ויואלדי בחר להכניס לקונצ'רטי שלו תוכן תיאורי שלא קשור למוסיקה. במקרה של ויואלדי מבנה הקונצ'רטו לא משתנה – אך התוכן המוסיקלי מושפע מהנושא המתואר. כך הוא מתאר ציוץ ציפור באביב, או מנסה לתאר בעזרת טרמולו שיניים נוקשות בחורף.

בטהובן, בסימפוניה השישית שלו, "הפסטוראלית", כבר משנה את מבנה הסימפוניה ומוסיף לה פרק נוסף. כמובן שיתכן ומלכתחילה ביקש לכתוב סימפוניה בת חמישה פרקים והתוכן רק חיזק נטייתו זו. בטהובן נתן שם לכל פרק כחלק מהוראות הביצוע:

  1. השמחה בעקבות ההגעה לכפר – פרק זורם המתאר גם את תנועת גלגלי הכרכרה
  2. ליד הנחל – פרק איטי המתאר את פכפוך המים וקריאות צפורים.
  3. מסיבה בכפר – פרק ריקודי, הבו חיקוי של תזמורת כפרית
  4. סערה – פרק דרמטי מאוד ובו חיקוי של רוחות רוח ורחעמים.
  5. הודיה – מעין כורל ושיר תודה (ללא מילים) עם שוך הסערה.

 

בין הפרק ה-4 ל-5 אין הפסקה. כאן ניתן לשמוע כיצד התוכן והצורה המוסיקלית מחזקים זה את זה.

דוגמא נוספת המושפעת מבטהובן היא "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז. במקרה של ברליוז הוא כתב תכן עלילתי שעל הקהל להכיר לפני שמיעת הסימפוניה על מנת להבינה טוב יותר. כמו אצל בטהובן גם אצל ברליוז חמישה פרקים. ב"סימפוניה הפנטסטית", יש רעיון מוסיקלי החוזר בכל הפרקים והוא משקף את הגיבורה בסיפור. הרעיון החוזר נקרא "אידיאה פיקס".

אצל שני המלחינים ריבוי הפרקים גם מאפשר הצגת תוכן מלא אך גם מביא לבניית סימפוניה בעלת מבנה החורג מהמבנה הקלאסי אך יחד עם זאת הינו ברור וסימטרי.

במאה ה-19 מוסיקה תכניתית סיפקה דרך לכתיבת קטעים קצרים רבים כקובץ. היא הייתה מקובלת אצל מלחינים כשומן שכמעט ולא כתב יצירות ללא כותרת או שם. ביצירותיו "פפיון" ו"קרנבל" הוא מתאר נשפים ובהם דמויות בעלות תחפושות שונות. התחפושת מכתיבה את אופי המוסיקה.

מוסורגסקי הרוסי כתב את "תמונות בתערוכה" וביצירה זו הוא מתאר את ההתרשמות שלו מתערוכה שנעשתה לזכר חברו, ואילו צ'יקובסקי כתב את "חודשי השנה".

עיקרון מבני המשותף ליצירות רבות הפרקים הוא תנועת מטוטלת מקטע אחד למשנהו: מקטע מהיר/סוער/דרמטי לקטע רגוע/לירי/איטי – לסירוגין.

במקרים מסוימים יש נושא המקשר בין כל חלקי היצירה: אצל ברליוז, יש את ה"אידיאה פיקס", בתמונות בתערוכה יש קטע קישור בין התמונות השונות, ה"פרומנד", ואילו בקרנבל יש 4-3 צלילים שעמם נפתח כל חלק ביצירה.

מכל האמור לעיל נראה שתוכן במוסיקה מאפשר לפרוץ צורות מקובלות (כמו הסימפוניה) וגם להרכיב צורות  – כמו ביצירות להן חלקים רבים. אך החופש הזה מכתיב מציאת פיתרונות לגרום לאיחוד היצירה. פיתרונות כאלה ניתן למצוא בהבאת מוטיב חוזר, סידור החלקים כמטוטלת, או חלקים מקשרים.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות