תולדות המוסיקה המערבית: הקטור ברליוז – הסימפוניה הפנטסטית

תולדות המוסיקה המערבית: הקטור ברליוז – הסימפוניה הפנטסטית

 

הסימפוניה הפנטסטית – אפיזודה בחיי אמן

לסימפוניה של ברליוז חמישה פרקים:

לפרק הראשון פתיחה איטית "גאות של רגשות, זרימה של רגשות שימחה וצער שהוא חווה לפני שראה את אהובתו" ואלגרו המתאר את האהבה הוולקאנית. הפרק השני הוא וואלס המתאר נשף זוהר והשלישי מהווה את עין הסערה של הסימפוניה –  סצנה בכפר, פסטורלית איטית ורגועה בדרך כלל. שני הפרקים האחרונים מתארים הזיות של משתמש באופיום. ב-1855 שינה את התוכן כך שניתן יהיה לפרש את כל הסימפוניה כחלום ולא רק את הפרקים האחרונים. ברליוז הקדיש זמן רב לתוכן החוץ מוסיקלי של היצירה וזה מתואר ע"י מוסיקה שאין לה אח ורע מבחינת נועזות ומקוריות.

האהובה, שהיא הנושא המרכזי בפרק, מיוצגת ע"י פרזה מוסיקלית ארוכה, לא סימטרית, בעלת מקצב מורכב מגוון מרווחים. פרזה זו היא "אידיאה פיקס". בכל פעם שהאהובה מופיעה, נשמעת האידיאה פיקס. כמעט לפני כל הופעה שלה התזמורת דוממת ובכך מכוונת את מלוא תשומת הלב למנגינת האידיאה פיקס.

התזמור לקוח מתזמור אופראי: נבלים, פעמונים, קרנות, קלרינטים במי במול לאידיאה פיקס בסוף היצירה, אחוד ופיצול של סקציות, 4 טימפאני לתיאור רעם מרוחק, לכלי הנשיפה ממתכת נתן תפקיד ייחודי חדש. הרעננות והחוצפה הצעירה בסימפוניה לעולם לא דהו. הסימפוניה שבמקורה היא צורה מופשטת הייתה למדיום של דרמה מוצהרת.

פרק I: Largo, Allegro Agitato, Appassionato Assai

כפי שצוין המבוא האיטי מציג "גאות של רגשות, זרימה של רגשות שימחה וצער שהוא חווה לפני שראה את אהובתו. תחילה הוא זוכר את הנפש החולה, התשוקה חסרת המטרה, הדיכאון חסר התחתית" בהמשך, באלגרו, ניתן להבחין ב"ההתרוממויות שחש לפני שראה אותה, את זו שאהב מאוחר יותר. האהבה הגועשת שהיא הציתה בו מיד, זעם הקנאה, שיבה לרכות ולהתנחמות דתית." אמן.

הפתיחה צומחת מהאין. המוסיקה יוצאת מתוך הדממה כמעט מבלי שנחוש בה. המלודיה מתפתלת כמו הנפש החולה. המבוא האיטי הוא כפרק בפני עצמו. החלק המהיר פותח באידיאה פיקס והמוסיקה אוגרת אנרגיה ומזינה את ה"אהבה הוולקנית". הנושא השני בחלק זה גם הוא נגזר מהאידיאה פיקס ואילו הפיתוח כמעט מנותק מהקשרים קודמים. במחזר מופיע נושא חדש באבוב ולקראת הסוף האידיאה פיקס מובאת בטרנספורמציה ראשונה בעוצמה ומהירות גבוהות. הפרק מסתיים בקדנצה פלאגלית, סיומת ה"אמן" האופיינית לתפילות נוצריות – זוהי הנחמה הדתית.

פרק II: Allegro non Ttroppo

"נשף: הוא פוגש את אהובתו באמצע נשף נוצץ ורועש."

פרק זה מהווה את הפרק הריקודי בסימפוניה. מעין חניה פשוטה ורוגעת בתוך הקומפלקס הסימפוני. בהקדמה לוואלס משתתפים 4! נבלים. צורתו A BA.

כאן האידיאה פיקס מופיעה כמובן במשקל של שלושה רבעים בחלק ה-B  ובקודה. ה-A  החוזר הוא יותר אינטנסיבי וזוכה לתזמור חדש.

פרק III: Adagio

"סצנה בכפר. בערב קיץ בכפר, הוא שומע שני רועים מחללים. מתקיים ביניהם דיאלוג. הדואט הפסטורלי, המקום, הרשרושים הקלילים של עלי העצים ברוח הקלילה, מעט תקווה שזה מקרוב ניטעה בוכל זה נותן תחושה של רוגע שאינו רגיל אליו, מעניק צבע בהיר יותר למחשבותיו. אך היא מופיעה שוב, ליבו מדלג פעימה, מה אם היא מרמה אותו? אחד הרועים מתחיל שוב את נגינתו, השני אינו עונה. השמש שוקעת. רעם מרוחק. בדידות. דממה."

לקרוא לטבע על מנת לתאר רגשות אנוש היא תופעה רומנטית מובהקת. דואט הרועים מנוגן ע"י קרן אנגלית – הנער הרועה, ואבוב מחוץ לבמה – לנערה הרועה. בסוף, שיבת הקרן האנגלית לבדה על רקע הרעם שמנוגן ע"י 4 טימפאני בצלילים שונים שלאחריהם האבוב לא נשמע יותר מבשרת פרידה. פרט למנגינת הרועים יש עוד מנגינה עשירה בפרק. לקראת הסוף מופיעה האידיאה פיקס בטראנספורמציה נרגשת. יש התעצמות בצליל ההולמת את תיאור החרדה והקנאה.

פרק IV: Allegro non Troppo

"הצעידה לגרדום. חולם שרצח את אהובתו ונידון למוות ומובל לגרדום. שיר לכת מלווה את המצעד, לעיתים קודר ופראי, לעיתים מבריק ומרשים, ובהמשכו הצליל הכהה של צעדים כבדים. האידיאה פיקס מופיעה בסוף הפרק לרגע, ונקטעת עם נפילת הגרזן."

הנושאים הבולטים בפרק זה הם הסולם היורד ומנגינת המארש. מאוחר יותר הסולם מתפצל ומנוגן באמצעות קשת או בפריטה, בכלי נשיפה מעץ או ממתכת. פיצול זה של הסולם מהווה הדגמה מרשימה לדמיונו החדשני של ברליוז בכל הקשור לצבע. לקראת סוף הפרק הסולם מופיע בעלייה ועובר טרנספורמציה אמיתית. שימוש בלתי נלאה בכלי הקשה, כלי קשת נמוכים (צ'לי וקונטרבסים), כלי נשיפה ממתכת נמוכים (טובה ואאופוניום) צובעים את הפרק בצבעים קודרים במיוחד. כתיבה פוליפונית ותפקיד הבסון המרשים מעידים על מיומנותו של המלחין בטכניקות כתיבה עתיקות ומסורתיות והבנתו את הסגנונות העתיקים. בסיום הפרק נשמע את צליל הגיליוטינה ואחריה צליל דרדור של התוף הצבאי….

פרק V: Larghetto – Allegro

"מוצא עצמו בשבת (הילולה) של מכשפות במרכזו של קהל מפחיד של רוחות, מכשפות, מפלצות, הבאים לקבור אותו. קולות לא ארציים, נאקות, צריחות של צחוק, בכי מרוחק כל אלה נענים ע"י קולות אחרים. מנגינת אהובתו נשמעת אך זו איבדה את הקסם האצילי שלה ואת הרוך והביישנות. זאת היא שבאה לחגיגה! יש שאגות שמחה לכבוד הופעתה. היא מצטרפת לאורגיה השדית. "

הלוויה היא חיזיון אימים של העולם האפל. בפתיחה יש צלילים לא ארציים. שימוש בעמעמים לכלי הנשיפה ממתכת וקרנות יער המורחקות משאר כלי התזמורת אחראים בחלקם לעיוותים הצליליים. האידיאה פיקס מנוגנת בקלרינט במי במול בעל צלילים צורמניים וחודרניים במיוחד ובמקצב גרוטסקי של ג'יג (בניגוד לוואלס שהוא ריקוד אריסטוקראטי הג'יג הוא ריקוד כפרי). הטיפול באידיאה פיקס הוא מגמתי לחלוטין. לאחר שתי פראזות של האידיאה פיקס מתפרצת התזמורת ב"רעם של צחוק" ואז כולם מצטרפים לריקוד. לקראת סוף הפרק מצטרפים פעמוני לוויה דרמטיים.

ההברקה הסנסציונית ביותר של ברליוז הוא הבורלסקה על אחד הפסוקים הכי כבדים, חגיגיים והכי ידועים מהלחנים הגרגוריאניים ה- Dies Irae. ה- Dies Irae (יום הדין), הוא סיקוונץ, תפילה, שהוסף לסדר התפילות בימי הביניים. הטכסט מטפל ביום הנורא בו ישפטו כל הנשמות ויידונו לגן עדן או לגהנום. מאז צירופו לפולחן הוא משמש תכופות כפרק ברקוויאם  המיסה להעלאת נשמת המתים, ובתקופה הרומנטית ה- Dies Irae  מהווה את מרכז הכובד של הרקוויאם.

בצרפת הקאתולית, סביר למדי שכל מאזין לסימפוניה הפנטסטית זיהה הפסוק הקדוש המופיע בריתמוס מעוות, בתזמור גרוטסקי, ובתוך התמונה המופקרת והמזעזעת של השחור השטני. גם זאת תופעה מאוד רומנטית. הרומנטיקנים אהבו לשחק עם השטן, מפיסטו. אלמנט הפרודיה מתווסף לאפקטים התזמורתיים המדהימים. ה- Dies Irae  מופיע תחילה בטמפו איטי וברגיסטר נמוך, כפי שאפשר לצפות במוסיקה כנסייתית, אך מיד יש שתי הופעות נוספות שלו: האחת בטמפו סביר וברגיסטר האמצעי והאחרונה בטמפו מהיר, ריתמוס מעוות וברגיסטר הגבוה והצורמני ביותר. החלק החותם את הפרק ואת היצירה הוא פוגה עשירה מאוד וחופשית. שיא היצירה הוא הרכבת הריקוד עם ה- Dies Irae שמנוגן בחצוצרות. ברליוז מנסה ואולי אף מצליח לתת למאזין את התחושה שאלה הן המכשפות העושות פרודיה על ה- Dies Irae ולא הוא.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות