תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן – התקופה השלישית

תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן – התקופה השלישית

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

ב-1816 בטהובן משלים עם ההכרה שנגזר גורלו לחיות בעולם דומם שבו הצלילים היחידים שהוא שומע הם בראשו בלבד. משלב זה יצירתו נעשית מופנמת יותר, מהורהרת יותר. הצורך העז לתקשר מוחלף ברגיעה והשלמה. שפתו המוסיקלית יותר מתומצתת ויותר מופשטת (כמו בשירה). קצוות נפגשים ביצירתו: הנשגב פוגש בגרוטסקי, העמוק חי בכפיפה אחת עם הנאיבי, והצורות הקלאסיות עברו תהפוכות ושינו פניהן לחלוטין. סממנים מובהקים בכתיבתו המאוחרת: מיצוי כל נושא או מוטיב עד תומו, טשטוש תחומים – קדנצות על פעימות חלשות, טרילים ללא סיומים והפיכת הטריל עצמו לחומר תמאטי. בתקופה זו בטהובן כותב יותר קונטרפונקט ומכניס פוגות לתוך פרקי הסונטות שלו וגם מפתח הצללות חדשות.

היצירות רחבות הממדים של שנים אלה הן הסימפוניה ה-9 ומיסה סולמניס. בסימפוניה התשיעית מציג בטהובן מקהלה וזמרים סולנים. הטכסט הוא המנון השמחה מאת המשורר שילר המטיף לאחווה והרמוניה בין בני האדם. במיסה רואה בטהובן את יצירתו החשובה ביותר. היא גדולה, הן באורכה והן בכמות המשתתפים בביצועה, ומעוגנת היטב המסורת הכתיבה הבארוקית והעתיקה! יחד עם זאת הממד האישי הוא עמוק ביותר ובטהובן יוצר גשר בין כתיבה בסגנונות שונים לביטוי אישי רב עוצמה.

רק מעטים מבני דורו הבינו את יצירותיו המאוחרות. הן כה אישיות שלא ניתן לחקות אותן או ללמוד מהן. הן נכונות לבטהובן בלבד. הדורות הבאים, היוצרים הרומנטיים לומדים ומושפעים מהיצירות מהתקופה השנייה. אלמנטים מהפכניים, חופש, מסתורין ורוח שדונית המסתתרת לעיתים במוסיקה שלו גורמים לסופר א.ת.א. הופמן לסכם:

המוסיקה של בטהובן מריצה תחושות של פחד, יראה, אימה, סבל ומעוררת את הגעגוע האינסופי שהוא תמצית הרומנטיקה. ולכן הוא מלחין רומנטי מושלם.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות