תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן – התקופה הראשונה והשנייה

תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן – התקופה הראשונה והשנייה

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

סגנון התקופה הראשונה של בטהובן

בתקופה הראשונה ליצירתו נכרת אחיזתו של בטהובן במורשת הקלאסית. אך כבר בה ניכרים סממנים האופייניים לבטהובן. הסונטות: רובן בנות ארבעה פרקים, את המנואט מחליף הסקרצו המאוד דינאמי ותוסס, קיים שימוש נרחב בסולמות מינוריים, מודולציות נועזות, מרקמים עבים ושימוש באוקטאבות.  ברביעיות אופ. 18 מוכיח בטהובן שליטה במסורת וטכניקת הכתיבה של היידן. עקבות אישיותו של בטהובן ניכרים באופי נושאיו, בתפניות לא צפויות של הפראזה, במודולציות לא קונבנציונאליות ובתמרונים במבנה. כבר בסימפוניה ראשונה, למרות היותה בעלת מבנה מדויק ביותר, מגלה בטהובן את רגישותו לדקויות דינאמיות שהופכות להיות לאלמנט בולט בכתיבתו. Cresc. המסתיים בפיאנו הוא דוגמא לכך, כמו גם השימוש המיוחד שלו בכלי נשיפה מעץ. הבאת הסקרצו במקום מנואט (למרות שכאן בטהובן מכתיר אותו כ"מנואט"), והקודות המפורסמות שלו שמקבלות ממדים של פיתוח שני הם סממנים לשינויים מבניים תחת עטו של בטהובן. (אגב, הסימפוניה הראשונה נוגנה בקונצרט ב-1799 בו בוצעה גם סימפוניה מאת מוצרט, אריה ודואט מתוך בריאת העולם להיידן, קונצ'רטו לפסנתר ושמיניה מאת בטהובן, ואימפרוביזציות שבוצעו ע"י בטהובן).

 

סגנון התקופה השנייה של בטהובן

תוך תריסר שנים מאז בואו של בטהובן לווינה הוא כבר מוכר כפסנתרן וירטואוז, כמלחין המוסיקה לפסנתר המוביל של זמנו וגם מוערך ביותר כמלחין סימפוניות. יחד עם זאת ניתן לשמוע גם קולות מבקרים הטוענים שבטהובן נכנע לגחמותיו ומנסה בכל מחיר להיות מקורי. נטייה זו לדעתם, באה על חשבון גדולת יצירתו ופוגמת בה. גם מוסיקאים אוהדים "חוטאים" בחוות דעת כזו ולוקח זמן עד שהקהל מטמיע ומעכל את חידושיו והישגיו של בטהובן.

 

עם ביסוס מעמדו בטהובן מפתח יחסי ידידות עם בני האצולה ומתייחס אליהם בחופשיות ולעיתים אף בגסות. מעולם לא נזקק לחסדיהם והוא המלחין הראשון שכותב רק מוסיקה שהוא רוצה לכתוב, לא כותב לפי דרישת מעביד זה או אחר ולעיתים נדירות יש לו  Dead Line. בטהובן יכול להרשות לעצמו כדבריו "לחשוב ולחשוב", לשכתב ולשפץ עד אשר היצירה מתקבלת בדיוק בהתאם למשאלותיו. מכיוון שהוא כותב לקהל דמיוני שמבחינתו הוא הקהל האידיאלי שלו, המוסיקה שנובעת ממנו היא אישית ביותר, ביטוי של עצמו ושל התקופה כפי שהוא מפרש אותה.

 

את תחילת התקופה השנייה מייצגת הסימפוניה השלישית.

בתקופה זו כותב את האופרה היחידה שלו, פידליו. לאופרה זו כותב ארבע! פתיחות שונות וגם האופרה עצמה עוברת שינויים והתפתחויות.

רביעיות רזומובסקי, המוקדשות לרוזן הרוסי רזומובסקי שהיה שגריר רוסיה בווינה נכתבות לרביעיית המיתרים הטובה ביותר שפועלת באירופה. לפינאלה של הרביעייה הראשונה ולפרק השלישי של השנייה משתמש בטהובן בנושאים רוסיים כמחווה לרוזן. הן מלאות להט ומאוד מקוריות. קלמנטי, מעיר לבטהובן לאחר ששמע את הרביעיות: "אתה לא מתכוון להחשיב עבודות אלה כמוסיקה?"  ועל כך מגיב בטהובן באיפוק לא אופייני: "אוה, אלה אינן בשבילך כי אם עבור דורות העתיד…."

 

בסונטות  לפסנתר מזכה אותנו בטהובן במגוון רחב של סגנון וצורה  הכוללות באופ. 27 מס 1 ו-2 (ליל ירח) שהן מוכתרות ב "Quasi Una Fantasia" (כמו פנטסיה). שני הקונצ'רטי הגדולים שכותב לפסנתר בתקופה זו הם הקונצ'רטו הרביעי, קונצ'רטו מופלא מלא השראה, והקונצ'רטו החמישי, הקיסר, שהוא יצירה רבת עוצמה שבוצעה לראשונה ע"י תלמידו הנאמן קארל צ'רני.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות