תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן

תולדות המוסיקה המערבית: לודוויג ואן בטהובן

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

לודוויג ואן בטהובן – 1770-1827

יליד בון. חינוך מוסיקלי – מגיל צעיר כשלאביו שאיפה להפכו למוצרט שני. חינוכו מתחיל כנער מקהלה, ואח"כ לומד אצל אורגניסט החצר. בביקור בווינה מנגן בפני מוצרט המנבא לו עתיד מזהיר. ב-1790, עובר היידן בבון, שומע את בטהובן ודוחק במעבידו הארכיבישוף של קולון לשלוח אותו להמשך לימודים בווינה. שנתיים לאחר מכן, והוא בן 22 עובר בטהובן להתגורר בווינה. לומד אצל היידן עד שהלה עוזב את העיר במסעו ללונדון (1794).

בטהובן מגיע לזירה בתקופה שהייתה בשלה לקבלו. מבחינה חברתית זוהי תקופה משמעותית ביותר בה מתחוללים שינויים מהפכניים בתפיסות עולם חברתיות, מדיניות ותרבותיות. ב-14.7.1794 הצרפתים פורצים לבסטיליה ונפוליון פותח במהלך המסתיים בתפיסת השלטון ואילו בארה"ב, ג'ורג' וושינגטון נבחר לנשיא. בטהובן, כמו גתה ונפוליון הוא תוצר של תקופה רבת תהפוכות שגם עיצבה את חיי הרוח של אירופה.

יצירתו של בטהובן בנויה על הישגי התקופה הקלאסית. השילוב בין גאוניותו והנסיבות החיצוניות מחוללים במוסיקה שהוא יוצר שינויים בתפיסה ה"קלאסית" והיא מתפתחת להיות ערש היצירה הרומנטית. ובמילים אחרות: יצירתו של בטהובן מעוגנת בקלאסיקה ופורצת לרומנטיקה. מוסיקאלית ירש מהיידן ומוצרט צורות מפותחות (סונטה, קונצ'רטו וסימפוניה) הטומנות בחובן אפשרויות לפיתוח נוסף עד לפריצת גבולותיהן הידועים.

מכלול יצירתו של בטהובן קטן מזה של היידן או מוצרט ולכך מספר סיבות:

  • בטהובן, למעט ביצירותיו הראשונות, ממעט להשתמש בפרפראזה.
  • יצירותיו גדולות וארוכות יותר.
  • בטהובן סובל מביקורת עצמית  נוקבת המעכבת אותו.
  • עבודתו מקורית ביותר. תהליך היצירה ארוך ומתיש שכן בטהובן מחפש ללא לאות אמצעי הבעה חדשים.

בטהובן שמר את הסקיצות לעבודותיו כך שיש לנו הצצה אל תוך עולמו היצירתי. נראה שהמוסיקה שלו, יותר מכל מלחין אחר שקדם לו, פורצת ישירות מתוך אישיותו.

החל מ-1798 החלה חירשות לתת אותותיה במלחין. מצב שמיעתו הולך ומתדרדר עד לחירשות מוחלטת (1820). ב-1802 כותב את  צוואת הייליגשטאט (Heiligenstadt testament) שמיועדת להיקרא ע"י אחיו לאחר מותו. במסמך זה, שנכתב לאחר שנודע לבטהובן שאין מרפא לחירשותו, הוא מתאר באופן נוקב את סבלו:

עלי לחיות בגפי כאדם מוחרם ולהתערב בחברה רק לסיפוק צרכים חיוניים. אם אני קרב לאנשים אוחז בי פחד לוהט מסכנת החשיפה של מצבי… איזו השפלה עבורי כאשר אדם העומד סמוך אלי שומע חליל במרחק ואני לא שמעתי דבר, או משהו שומע רועה שר ואני שוב לא שמעתי דבר. כאלה מקרים הביאו אותי כמעט לידי ייאוש, עוד מעט מאלה והייתי שם קץ לחיי – רק האמנות שלי מנעה ממני מעשה זה. אה, נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם בטרם הספקתי לממש את כל אשר אני חש בתוכי – הו השגחה – העניקי לי יום אחד של שמחת אמת, עבר זמן כה רב מאז שמחת אמת הדהדה בלבי.

למרות הסבל הרב כותב בעת הזאת את הסימפוניה ה-2 שהיא שופעת עדנה. בטהובן נוהג לכתוב בחוצות. על תהליך הכתיבה הוא אומר:

אינני יכול לומר בוודאות מאין נובעים הרעיונות: הם מגיעים בלתי מוזמנים, ישירות או לא ישירות. אני יכול כמעט לתפוס אותם בשתי ידי, בחוץ, בטבע, ביער, במשך הליכותיי, בדומיית הליל, עם שחר. הם מעוררים ע"י מצב רוח אשר אצל משורר הוא מתרגם למילים ובמקרה שלי לצלילים. הצלילים רועמים וגועשים עד אשר הם מוצאים אצלי את ביטויים בתווים.

נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות סגנוניות:

  1. תקופת החיקוי – תקופה בה מטמיע את המורשת הקלאסית של היידן ומוצרט. למרות שמה, הרי שכבר בתקופה זו מתגלים הייחוד והמקוריות של בטהובן כמלחין המעבד וממצה את החומר עמו הוא עובד. בתקופה זו כותב את שתי הסימפוניות הראשונות, שש רביעיות אופ. 18, ועשר הסונטות הראשונות לפסנתר.
  2. תקופת ההחצנה – תקופה המאופיינת ביצירות רבות דחף ועוצמה בה מעצב בטהובן סגנון אישי עוד יותר. הוא מרחיב את הצורות הקלאסיות הנפוצות כך שישמשו את הרעיונות הקומפוזיטורים שלו. בתקופה זו כותב את האופרה (היחידה) פידליו, שלוש רביעיות רזומובסקי אופ. 59, ורביעיות אופ. 74 ו-95, סונטות לפסנתר עד אופ. 90, קונצ'רטי לפסנתר 4 ו-5, והקונצ'רטו לכינור.
  3. תקופת ההגות (או ההפנמה) – תקופת יצירתו האחרונה שלה איכות מדיטטיבית. חמש הסונטות האחרונות לפסנתר, ואריאציות דיאבלי, מיסה סולמניס, הסימפוניה ה-9, רביעיות אופ. 177, 130-132, והפוגה הגדולה אופ. 133, הם חלק מפירות תקופה זו.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות