תולדות המוסיקה המערבית: התגבשות הסגנון הבארוקי

תולדות המוסיקה המערבית: התגבשות הסגנון הבארוקי

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

גם הסגנון הישן עם הקונטרפונקט המורכב והצפוף וגם הסגנון החדש עם המונודיה הרזה של הבארוק לא יכלו להמשיך להתקיים לאורך זמן כסגנונות עצמאיים. עם הזמן חלו השפעות גומלין והתהווה סגנון חדש. המונודיה התעבתה והתעשרה ונמצאה דרך לכתיבה קונטרפונקטית אך במסגרת הרמונית ברורה. שני אופני כתיבה הלמו את ייצובו של הסגנון המתהווה:

  1. שימוש בבס ובמבנים הרמוניים כגורמים צורניים, כלומר, כגורמים שיעצבו את הצורה המוסיקלית.
  2. שימוש בסגנון הקונצ'רטנטה שמספק מגוון של מרקמים ומוסיף עניין לקונטרפונקט.
  1. במונודיות, הגורם המלכד את היצירה היה בס החוזר בכל בית בצורה דומה. המנגינה הייתה משתנה. צורת כתיבה זו מכונה ואריאציות סטרופיות[1]. כמו כן ניתן למצוא ברפרטואר הבארוק תבניות מסורתיות של בס חוזר המהווה בסיס לאימפרוביזציה או ליצירת ואריאציות. אלה תבניות שעברו בירושה מהמאה ה-16. בסים כאלה הם:
  • הרומנסקה – שמהלכה פשוט ביותר: I-V- V-III-IV או V-III-IV-I
  • השקון – שלו תבניות שונות ושהמאפיין אותן הוא שהן סובבות סביב ה- I-IV-V-I
  • הפאסקליה – בה תנועת הבס היא בסקונדות יורדות מהטוניקה לדומיננטה. תנועה זו לעיתים מחלחלת גם לסופרן.

השאקון והפאסאקליה מוצאם מספרד ולשניהם תבנית בת 4 תיבות, משקלם משולש והטמפו שלהם איטי. שימוש בשאקון ובפסאקליה נעשה ע"י באך הנדל פרסל, מונטורדי, בוקסטהודה, ובמאה ה-20 הינדמית (1926) ורגר (1906).

  1. סגנון הקונצ'רטטה. המילה קונצ'רטטה מכילה שתי הגדרות סגנוניות:

Consort – לצלצל יחדיו, וconcertare – – שפירושו לטעון, להתדיין, להתווכח. זוהי צורת כתיבה המדגישה ניגודיות, בעיקר ניגודיות בין הסולו לקבוצת כלים או בין שתי קבוצות כלים שונות. מקור סגנון זה טבוע באסכולה הונציאנית שבה שימוש של אנסמבלים שונים ביצירה היה נפוץ.


[1] דוגמה טובה לקטע הכתוב בכזה אופן היא Posente Spirito, אריה ממערכה III של "אורפיאו" למונטורדי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות