תולדות המוסיקה המערבית: תורת האפקטים של הבארוק

תולדות המוסיקה המערבית: תורת האפקטים של הבארוק

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

תורת האפקטים

מכנה משותף לכלל מלחיני הבארוק הוא השאיפה לייצג מגוון רעיונות ורגשות באופן החי והמדויק ביותר. למען האמת גם קודם שאפו המלחינים לבטא רגשות ולהמחיש רעיונות וטכסט בצלילים, אך חוקים מוסיקליים חמורים של איפוק הגבילו את המלחינים. בבארוק נסדקו חוקים ומחסומים מוסיקליים שונים והדרך להבעה מוצלחת יותר של המוסיקה נסללה. מלחינים חפשו דרכים להביע מצבי נפש כמו כעס, התרגשות, גבורה, הרהור, תהייה, התעלות מיסטית וכו'. המוסיקה לא נכתבה על מנת להביע את רגשותיו של האמן כפרט בודד כי אם לייצג את ה"אפקטים", הלכי הרוח הללו. אלה לא הובעו באופן אקראי או אינטואיטיבי בלבד, כי אם באופן מאורגן, שיטתי.

במסגרת החתירה לשיטתיות נוצר אוצר מילים (צלילים) מקובל ורפרטואר של תבניות ואמצעים מוסיקליים שהיה ברור, למלחינים וגם למאזינים מה הם אמורים להביע. אותן תבניות "קוטלגו" בשיטתיות ע"י תיאורטיקנים שהתייחסו למוסיקה כמקבילה לשפה ואף השתמשו במונחים השאולים מתורת הנאום. מלחינים, ממונטורדי ועד באך, השתמשו בעקביות באמצעים מלודיים, הרמוניים, ריתמיים וטקסטורלים (של טקסטורה – מרקם) אלה על מנת להמחיש במוסיקה את הכוונה שבמילה. זאת אפילו במחיר פגיעה בעקרונות הקומפוזיציה. להשתתת אמצעי הביטוי המוסיקליים וכפיפתם למילה קוראים "תורת האפקטים".

כמה מאפיינים נוספים של המוסיקה בבארוק:

  • מוסיקה כלית מקבלת תוקף ומתחילה לכבוש מקום מרכזי בתולדות המוסיקה המערבית.
  • מלחינים החלו כותבים למדיום מסוים ומתאימים את כתיבתם באופן המיוחד לאותו מדיום. הכתיבה לקול סולו, מקהלה, כלי מקלדת, כלי קשת או כל כלי אחר נעשית כתיבה אידיומטית, כלומר, מתאימה לכלי הספציפי ולו בלבד. מתחילה להתפתח וירטואוזיות קולית ומתחיל להיווצר פער סגנוני בין מוסיקה לשירה למוסיקה לנגינה.
  • בסו קונטינואו – תופעה חדשה לחלוטין המהווה סטייה רדיקלית מהכתיבה הטרום בארוקית. היו היסטוריונים שאף כינו את התקופה כתקופת הבאסו קונטינואו. האידיאל אותו משקף הקונטינואו: כתיבה הומופונית שבה המנגינה מלווה ע"י אקורדים. תפקיד האקורדים כתוב באופן חלקי באמצעות קו בבס המורה על ההרמוניות המתבקשות. במידה והאקורד אינו במצב יסודי מצוינת מתחת לתו ספרה המורה על מצב האקורד. הבאסו קונטינואו מנוגן ע"י כלי או קבוצת כלים המממשים את קו הבס ומוסיפים את שאר צלילי האקורד. ניתן להוסיף גם צלילים שאינם צלילי האקורד, זאת בהתאם לצורכי היצירה. בשיטת כתיבה כזו לקולות הפנימיים חשיבות משנית בלבד.
  • ביסוס ההרמוניה הטונלית של מז'ור ומינור – החלו להשתמש בכתיבה בסולמות מז'וריים ומינוריים בלבד. החשיבה הופכת להרמונית ולא ליניארית. כלומר – גם בכתיבה פוליפונית, הקונטרפונקטים (הקווים המלודיים הבו-זמניים), מוכתבים ע"י ההרמוניה. כאשר ההרמוניה כה ברורה ניתן להשתמש באופן חופשי יותר בדיסוננסים, זאת כל עוד לא נפרצת המסגרת לחלוטין. בטונליות המז'ורית והמינורית ההרמוניות סובבות סביב האקורדים המשולשים, כאשר החשוב מכולם הוא זה של הטוניקה, וזו נתמכת ע"י הדומיננטה והסובדומיננטה. מודולציות זמניות לסולמות אחרים גם הן לגיטימיות.
  • דואליזם: מתגבשת אסתטיקה המתבססת על המתח בין הצורך להביע באופן חופשי את הרעיונות והרגשות לצורך לנקוט במשמעת וארגון. הדואליזם מתבטא גם בשתי הדרכים השונות של התייחסות למקצב: 1. תיבות סדורות עם משקל קבוע  2. מקצבים חופשיים ללא סמני תיבה ומשקל כברצ'יטטיב או בקטעים פסאודו אילתוריים.
  • קונטרפונקט – כל הקווים צריכים להתאים למסגרת הרמונית ברורה, שתכופות בוצעה ע"י הקונטינואו.
  • דיסוננסים וכרומטיות – טיפול חופשי בדיסוננסים מתאפשר בגלל ההרמוניה המוגדרת היטב. בתחילת הבארוק הדיסוננסים היו ניסויים, לקראת אמצע התקופה הם נעלמו ובסופה שולבו בארגון הטונאלי המורכב והמגובש.

בשנת 1722, עם השלמת התזה על ההרמוניה שכתב ז'אן פיליפ ראמו (1683-1764, המלחין הצרפתי הבולט במאה ה-18) מושלם תהליך ביסוס הטונליות גם בכתובים התיאורטיים. הבאסו קונטינואו היה המכשיר שהניע את המוסיקה מפוליפוניה מודלית להומופוניה הרמונית. כאשר הטונליות מתבססת היטב הבאסו קונטינואו, הסמל המובהק ביותר של הבארוק נעלם בהדרגה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות